אני מאמינה שבמצבים מאתגרים במיוחד, אתם צריכים להזכיר לעצמיכם לעשות את תהליך ההו’אופונופונו. ואם לא, סביר להניח שתהיה הצפה רגשית של כעס, אכזבה והתנגדויות. והם נשארים אתכם לתמיד…
הנה דוגמא שתמחיש את כוונתי:
החברה בה עבדתי עברה לבניין חדש. במהלך המעבר, הייתי בחופשה. לפני הנסיעה שלי ראיתי את המקום החדש וידעתי איפה המשרדים שלנו יהיו ממוקמים.
העובדים קיבלו מרחב הפרטי משלהם כדי לתת תחושה של ביטחון ושלווה ולוודא שאף אחד לא מתערב באופן העבודה שלהם. מקום של פרטיות נעימה.
חזרתי למשרד. כמובן שכל המקומות הטובים נתפסו ומצאתי את עצמי במרכז המשרד ללא שום חלון ודלת. הרגשתי (סלחו לי על השפה) כמו בשירותים בלי קירות.
כעס, התנגדות וייאוש פקדו אותי. הכל כאב ושרף מבפנים. הדבר היחיד שאמרתי לבוס שלי הוא שלא נוח לי לעבוד במרחב שכזה. ברמה האינטלקטואלית, הבנתי שפספסתי את ההזדמנות שלי..כל המקומות כבר נתפסו על ידי המנהלים והאחראים. אין לי כזאת עמדה בכירה בחברה המעניק מקום של כבוד. אני לא צריכה משרד מדהים עם חלונות הנמשכים מהרצפה לתקרה. סך הכל רציתי חדר פינתי עם קירות. לא רציתי לשבת בשטח המרכזי היכן שכולם צופים עליי ועל מעשיי. אני אדם מכונס והמצב הזה הביא אותי לדמעות. אולי זה נשמע משעשע אבל בזמנו זה לא היה כך.
תסכול יצא. הייתה תחושה של יציאה משליטה. מתוך הכעס שחשתי התחלתי את תהליך ההו’אופונופונו שלי. לא חשתי הכרת תודה, לא אהבה. רק מרה שחורה. התחלתי להודות לשולחן החדש והמתוחכם שלי, לטלפון החדש, וכו’.
הסבל החל לעזוב אותי. ואז כבר לא היה לי אכפת. זה כבר לא היה חשוב. כעת אני רואה שהחוויה הזאת הייתה בעצם חשובה.
בסוף היום, התבשרתי שאני אחליף את מקומי עם אחד המנהלים! הוא בקושי מגיע למשרד, ולכן הוא לא ממש צריך קירות. וואו!
עכשיו יש לי חדר נעים עם קירות! למרות שבזמנו זה היה נראה כבלתי אפשרי.
וכך התהליך עובד.
תודה רבה!
תהליך מעניין בהחלט
תודה על העניין.
אני אוהבת אותך!