פנויים לעוד?

בחול המועד של פסח, נסעתי לפסטיבל שהבן שלי ממש רצה להיות בו.  ראיתי מישהי מהכפר שלי שם, ישבנו ושוחחנו והיא סיפרה לי על המצב העגום של אימא שלה. היא חולה בסרטן וזה לקראת הסוף לדבריה. וכמובן שניקיתי תוך כדי השיחה, וברגע שנפרדנו לא חשבתי על זה יותר.  כמה ימים לאחר מכן, בפיצה בכפר בו אני גרה ראיתי אותה שוב. שוב נושא הבריאות של אימא שלה עלה. ושוב האימא אחראית שבי מנקה ומנקה. עם זאת, החוויה הפנימית שלי הייתה של ריחוק רגשי מהעניין. זה בכל זאת האימא שלה, ואיכשהו, מה זה בכלל קשור אליי? לא נשארתי בזה יותר מדיי.

למחרת הלכתי לשיעור יוגה אצל המורה היקר שלי. הוא פתח את השיחה בפצצה מבחינתי. בעל של אחת מחברותיי ליוגה נפטר מסרטן. לא יודעת למה זה טלטל אותי כל כך… הזדעזעתי בתוכי. מעין אנרגיה מאד חזקה באה ונכנסה אליי, אל שדה האנרגיה שלי ועצבות גדולה כל כך מלאה אותי.

עדיין אני לא מקשרת בין הסיפורים, עדיין רדומה למה שקורה.

נכנסתי שעתיים לאחר מכן למקום בכפר שלי ושם פגשתי חברה אחרת שלחשה לי באוזן – יש לי סרטן בשד.
התפרקתי. לא יכול להיות. מה קורה פה…כמה סימנים אני צריכה לקבל כדי שאתעורר?

משהו זז במעמקים הכי הכי שיש. זאת הפעם הראשונה שממש חוויתי באופן רגשי משמעותי שיש לי חלק בכל חוסר האיזון הזה שמגיע אליי מכל הכיוונים , לגבי המחלה הזאת.

כמו קולות המגיעים מכל עבר, קולות שלי האומרים לי, שכחת את הדרך, שכחת, התבלבלת. והרי תא סרטני הוא תא מנותק מהאלוהות שבו. לכל דבר בחיים יש זהות עצמית. אבא, אימא ילד ואלוהות. גם לכל תא ותא. תא סרטני זה תא שנמצא בזיכרון. מנותק.

אני לגמרי מטולטלת מההבנה שנוחתת כאן עליי.

כל שבע שנים יש תחלופה של כל תאי הגוף. חוץ מהכבד אני חושבת.

האם יכול להיות שלוקח לפחות 7 שנים לכל תא בגוף לחזור אל האלוהי שבו?
בטח זה במקרה הטוב.

בכל אופן, אני ממש מבקשת סליחה על זיכרונות המייצרים ניתוק מהאלוהי שבי.

בבקשה עזרה בניקוי הנושא. קטנתי.

תודה על האפשרות לשתף את הנושא. בזכותכם, ראיתי אור.
אם יש לכם הבנות נוספות על שיקוף של סרטן, אשמח מאד לשמוע.
ובכלל לשמוע מהחכמה שבכם.

אני אוהבת אתכם מאד
ותודה
סמדר