התרגול של זהות העצמי דרך ההו’אופונופונו בחיי היא כמו נשימה. ההבדל היחידי שעל נשימה אין לי שליטה. אין לי בחירה מודעת לפחות. התרגול של בקשת ניקוי או מחיקה נעשית מבחירה מודעת!

החלק המודע שלנו אשר נקרא אימא, הוא החלק אשר שב ויוזם, שב ובוחר לקחת אחראיות. אני אוהבת את החלק המודע הזה בי. תמיד מרגיש לי שיש לי לאן לחזור. יש לי תמיד אפשרות ליזום את הניקוי שוב. אני זוכרת בתקופות בהם הייתי לפעמים שוכחת. מתערבבת עם הסיפורים , עם הזיכרונות, עם הסבל, ומתנתקת מהאלוהות שבי. ואז בחסד הייתי נזכרת שרגע, מה עם לנקות בעצם? מה עם לקחת אחראיות? ומיד הייתי חושבת בתוכי, תודה, סליחה שהתעכבתי בניקוי, אפשר לקבל עזרה לזכור לא לעצור לעולם את הניקוי? תודה תודה תודה לכם זיכרונות שהופעתם כדי להראות לי על מה יש לי להודות. אני אוהבת את האימא, כי היא נותנת תחושה מסוימת של שליטה. והרי אין שליטה על כלום….אבל על בקשת ניקוי, בקשת עזרה בניקוי, יש שליטה. מנחם משהו.

ומה קורה עם החלק הלא מודע…זה משהו שהקסים אותי לא פחות. הלא מודע לומד מהמודע את תהליך הניקוי. האימא מלמדת את הילד. ממש כמו שאנו מלמדות את הילדים שלנו למשל להחזיק מזלג או סכין וכו’. ואז בקשת הניקוי נעשית גם באופן לא מודע. ככה, גם שאני שוכחת, הילדה שבי לא. אם אני נרדמת בלילה, הילדה ממשיכה.

האם הניקוי עובד לכם בימים אלה?
יש לכם אתגרים שהניקוי נראה כאילו לא עוזר?

אשמח לשיתופים שלכם

אני אוהבת אתכם ותודה על הניקויים שלכם.
סמדר דבורה