ניקוי עם ילדים

אחד הנושאים שהפכו לחשובים ביותר עבורי ביחס לניקוי דרך הו’אופונופונו זה ניקוי עם הבן שלי

לפני שנים שמעתי את ד”ר היו לן מדבר על הניקויים שהוא מבקש בהקשר לילדים שלו, לנכדים שלו
ומבחינתי ניקיתי על הנושא מתחילת הדרך. אבל כמו כל ניקוי טוב, אתם בטח כבר מכירים את הרעיון של לחזור לאותה נקודה מעומק אחר, יש כאן איזה מהלך ספירלי, המחזיר אותנו לנושאים מסוימים מהבנה יותר עמוקה. הנושא הזה חזר אליי בגדול חודש לפני הסמינר

ואולי שווה רגע לעצור כאן ולציין משהו שקשור לניקויים. התהליך עצמו לפעמים מבקש התבוננות. מבקש מפגש עם מה שעובר בנו. יש כאן הזדמנות לחקירה. עם זאת זה לא הכרח, במיוחד לא בתחילת הדרך. אפשר פשוט להשתמש בכלי הניקוי באופן אוטומטי ובקשת הניקוי תענה
ובכל זאת, בהשראה אנו נתבקש לפעמים לצלול יותר פנימה. לבחון דפוסים מסוימים המתגלים במציאות שלנו כשיקוף לאמונות בלתי נראות, או למפגש עם תחושות פנימיות שאולי עד לאותו רגע יכולנו לחיות עמם בלי לשים אליהם לב, ואז משהו מתרחש ויש פתאום יכולת להתבונן עלים ולראות שהם בכלל זיכרונות. הם לא אנו

זה מה שקרה לי. ראיתי שיש לי תפיסה על הבן שלי, תפיסה המתנהגת באופן הגיוני לחלוטין. זאת אומרת , היא נוכחת בתוכי ומשחקת אותה שהיא אני.  קליפה התגלתה לי. ככל שהתבוננתי בה יותר ראיתי שהיא מייצרת בתוכי חוסר נעימות. חוסר נוחות. שיפוטיות עליו. פתאום ראיתי שאני בעצם שופטת אותו , מצדיקה את השפיטה הזאת וחיה עמה לא בשלום אבל בלי לקחת עליה אחראיות. על הדרך גם תקועה בתפיסה הזאת ותוקעת אותו בתוכה. הוא הוכיח לי שוב ושוב עד כמה אני צודקת

התחלתי לבקש ניקוי על הזיכרונות הללו. הרגשתי חרטה אמתית על הקיום שלהם. איך יכולתי להרגיש כך על הבן שלי? הרבה פעמים מחשבה כזאת מיד יכולה לזרוק אותנו לאשמה. אתייחס רגע לאשמה

כל פעם שאתם חווים אשמה, אם תבינו שזה זיכרון גם, לא יהיה לה כוח עליכם. בשביל להבין שאשמה זה זיכרון בלבד, טוב לזכור שנוצרנו בצלם ובדמות האלוהי. כל דבר אחר שאינו מייצג זאת, אינו מי שאנו. זאת אומרת, אם אני חווה אשמה, וזיכרון זה תפקידו להשאיר אותי בתוך הסיפור אולי שאני אימא לא מספיק טובה, אני מהווה דוגמה לא מעוררת השראה לבני, נכשלתי ועוד, יש לנו אפשרות לבחור אחרת. להוסיף לרשימת החרטות שלנו את זיכרונות האשמה. הכנסתי גם אותם. ביקשתי סליחה עמוקה, על כך שאני מאפשרת עדיין לאמונות מצמצמות לנהל את חיי, את התפיסה שלי על הבן האהוב שלי, וביקשתי כמובן עזרה בניקוי

וכך נעשה

מעט ימים אחרי המציאות התחילה להראות לי תנועה אחרת במרחב. הבן שלי החל לצאת יותר מהחדר שלו, שוחח עמי יותר, צחק איתי יותר, התחיל לראות יותר חברים, חודש אחרי ואני עדיין עם הנושא הזה, הוא כבר חזר ללימודים, נראה שהוא ממש בטוב. אני ממשיכה לנקות. מתגלים שכבות של אמונות מצד אחד, ומצד שני שמחה ואהבה התעצמו בחוויה הפנימית שלי

הניקויים עם הנושא הזה כל כך חשובים בעיניי. הרי באמת אף אחד כאן לא רוצה שהילדים שלו לא יהיו מאושרים, עם מערכות יחסים מושלמות, חיים בתשוקה ואהבה. העניין הוא שזה לא הם הצריכים להשיג אושר זה. אלא, ניקויים על הזיכרונות שבנו אשר גורמים לנו לתפוס אותם כפחות מ…יותר מ…זיכרונות אשר לא מאפשרים לנו להרגיש אליהם אהבה ללא תנאי. ויש להם הרבה קולות. הרבה מעבר להבנתי. הם מפרידים בננו לבין מהותנו , והם עלולים למנוע מהם לחיות בחופש. לקיחת האחראיות שלנו על הזיכרונות הללו, היא זאת המחזירה אותנו אל נקודת האפס, וגם אותם. אני רואה כל עוד אני חיה בהשראה, הילד שלי פורח

מי ייתן וכולנו נחזור אל נקודת האפס, נכיר באופן גורף את טבענו האמתי, נבקש מעומק לבנו לחיות חיים של חופש אמתי ונסכים לקחת אחראיות לשחרר את מי שמנסה לנהל את עולמינו. בתוכנו

אנחנו באמת נולדנו להיות חופשיים ובאהבה

אני אוהבת אתכם מאד

ותודה לכל האוהנים שלכם אשר לוקחים אחראיות לניקוי, לחידוש הקשר עם האוניהיפילי
סמדר דבורה