ניקוי עם פחדים

קהילה אהובה
לפני כמה ימים השתתפתי באיזה מפגש ניקויים בינלאומי והנשיאה של העמותה, קמאילי רפאלוביץ, סיפרה על התנסות שהייתה לה, פחד מאד חזק עלה במקום מסוים בו היא ביקרה, זאת הייתה תשובה בקשר למצב העולמי כיום…
איכשהו הסיפור שלה הזכיר לי משהו דומה וחשבתי שאכתוב עליו כאן. דוגמא על התמודדות עם פחדים דרך ניקויים.
לפני 4 שנים בערך נסעתי עם אור קשת לתאילנד. עשינו טיול של 3 שבועות, שבוע בבנגקוק, שבוע צ'ינג מאי ושבוע קופנהגן. ברגע ששמתי את רגלי באי קופנהגן הרשתי פחדים שלא ייאמנו. אמרתי לעצמי מיד, טוב הזדמנות לנקות. ניקיתי וניקיתי. אבל כל מקום שהלכתי בו כמעט, הפחד שהיה עולה בי היה לא הגיוני. קמיאילי שיתפה שלמקום יש זיכרונות עמנו. לאדמה, לעצים, לאבנים, לכולם יש זהות עצמית . ואם עשינו מעשים לא משהו בעידנים קודמים, יש תשלום לשלם על כך.
זה בדיוק מה שהרגשתי על האי. הרגשתי שהאי מאיים על חיי. אבל השהות שלי על האי תוכננה היטב, ושכרתי בית להיות בו, בעצם עכשיו שאני כותבת זאת, הייתי צריכה לצאת מהאי מהר. במקום זאת, יצאתי עם אור קשת להפלגה לקבוצת איים ליד, מקום שאפשר לצלול בו, גן עדן לראות. היום התחיל מעולה. הפלגנו עם קבוצה גדולה של אנשים. השעה הייתה מוקדמת. הכל נראה מבטיח. בסביבות שתיים או שלוש החלו רוחות להשמיע קול.
היינו באותו זמן על איזה אי, ומדי פעם נכנסנו למים, אבל התחיל להיות סוער מרגע לרגע. ולנו יש עוד הפלגה לסיים. בארבע בערך, העלו אותנו לספינה הבינונית בקשיים רבים, כי הגלים היו כל כך גבוהים שאי אפשר היה לקרב אותה למזח באופן רגיל. ממש הפקה. שוב, לא מבינה איך הסכמתי בכלל לעלות עליה…חחחח
מצאתי את עצמי בלב ים, עם גלים בגובה וואו, והפחד שלי הרקיע שחקים. הבן שלי לידי ואני בדמיונות הכי גרועים שאפשר. הבאתי איתי את החוברות של הניקויים. מזל! הבנתי שזה עכשיו או אף פעם לא.
התפללתי כמו שמעולם לא עשיתי. זימנתי את כל הכוחות האפשריים לעזרה. ביקשתי סליחה מהמקום, מהים, מהדגים, מהאיים, על כל הדברים שעשיתי ופגעתי. נאחזתי כל כך חזק בתפילות והבנתי שזה לא בידי. לא מבינה איך הגענו חזרה לאי קופנהגן מהמסע הזה בחיים.
ירדנו מהסירה והודעתי לבן שלי שלא עולים שוב על אחרת😊
ואז עברנו לגור במלון סגור בצד שני של האי. איכשהו שם יכולתי לנשום שוב….יצאנו מזה.
משהו באופן שקמיאילי סיפרה על הפחד שהיא חוותה, על כל הזיכרונות עם מקום שהתעוררו לנוכחותה בתוכה, על בקשת הסליחה שיש לעשות אל מול כל הקיים מסביב, הרגשתי שיש כאן מקום להזכיר לנו את העבודה שלכל דבר בעולם זה יש זהות עצמית.
אפילו לקוביד 19. וכדי לחזיר שלום ושלווה, עלינו לקחת בחשבון לבקש סליחה לא רק מבני אדם. אלא גם מדוממים, מחיות, מכל יציר בריאה. המעשים שלנו , הזיכרונות שלנו נשמרים עד שהם מתנקים. ועד אז, הם יוגשמו בחיינו.
זמן טוב היום לקחת אחראיות על זיכרונותינו ולנקות. אף פעם אל נדע מה עוד יעלה
תודה על כל הניקויים שלכם
תודה על לקיחת האחראיות שלכם
אני אוהבת אתכם מאד
סמדר דבורה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *