בפוסט האחרון בו כתבתי על בריאות והו’אופונופונו

מישהי שאלה אם אוכל להרחיב על הניקוי עם בעיות אכילה
כתבתי פוסט ועמדתי לפרסם אותו. אבל כל הזמן הרגשתי השהייה פנימית
אז המתנתי. נפלא להקשיב להנחיות הללו. הם תמיד מדייקות אותי כל כך

מה שהבנתי הוא שכתבתי פוסט בלי באמת לקחת את השאלה פנימה מספיק, לראות כיצד זה פוגש אותי במעמקים, עם נושא של אכילה
ויש לי סיפור לגמרי עם הנושא

קיבלתי הנחייה שאם אכתוב מהמקום הזה, הכתיבה תהיה יותר משמעותית, כי אני לוקחת אחראיות באמת. לא כותבת ממקום של – יש לי משימה עכשיו להתייחס לנושא
שום דבר שנמצא ומגיע אליי, אינו מחוץ לזיכרונות שלי. זאת תמיד תמיד הזדמנות לניקוי
תודה על השאלה ועל ההזדמנות שניתנה לי לנקות עוד על נושא אוכל וגם על הקשר שלי עם גופי

הזיכרונות הצעירים שלי לא כוללים בעיות באכילה. אכלתי הכול בלי סיבוכים
אבל אז גיל ההתבגרות הגיע, ואתו תפיסת עצמי השתנתה. דימוי גוף. רצון למצוא חן, רצון לפתות, שיפוט אינסופי על איך אני נראית , שעות מול המראה מסתכלת על עצמי מכל הכיוונים

זה כמובן החל להשפיע על הרגלי האכילה שלי. לא עזר כמובן שבעולם , מושג של יופי היה מצומצם מאד, רזה מאד, בעל חוקים ברורים. רק להסתכל על מגזינים ועל סרטים הוכיח לי שוב ושוב עד כמה המיינד שלי צודק. מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי עברה תפנית. דחייה, אכזבה, תסכול ועוד הופנו אל עבר גופי

עכשיו שאני כותבת מילים אלו, אני רואה עד כמה מה שיש בתוכי נראה גם מחוצה לי. זאת אומרת הזיכרונות שלי תאמו מן הסתם את מה שהגיע אל חיי
אולי הדבר הקשה ביותר בשיח הפנימי היה השופטת בתוכי. המבקרת, המענישה. במהלך השנים הגעתי למצבי אנורקסיה. לא מאובחנת, אבל תכלס, לגמרי הייתי במקום הזה. הרעבה והענשה עצמית. הייתי אומרת ששנאה עצמית גם. ניקח בחשבון שכל אלא מצטרפים למערכות יחסים עם בני זוג, חברים, לאתגרים בהם ובמשפחה, והכל יחד נרתם ומעצים את החוויה

יש לי הרגשה שאולי אני מספרת סיפור דומה לשלכם, אולי רק קצת, אבל כולם בטח יכולים להבין את הכאוס שזה יצר ועד כמה מערכת היחסים שלי עם אוכל הייתה רעועה
עם השנים המודעות התרחבה לה בתוכי. ברוך השם. הפסקתי את ההרעבה. עדיין לא תרגלתי את הו’אופונופונו אבל שנים של מדיטציות גם עשו משהו😊 עדיין הייתי מסובכת למדיי

השופטת בתוכי לא עזבה

הכרתי את הו’אופונופונו
ואז אמרו לי – אין שום דבר שאינו חי ביקום. הכול רוטט. לכל יש זהות עצמית. גם למה שנחשב דומם יש זהות עצמית
ויש להתייחס לכל דבר בבריאה עם אהבה, כבוד ובתקשורת

התחלתי ליישם. לשוחח עם כל דבר. באמת עם כל דבר. זה נפלא לרטוט עם הכל, לתת אהבה וכבוד לעולמי. להודות. לבקש סליחה. הכול החל להשתנות מול עיני
עולמי החל להיות אוהב יותר

אני רואה שלא אוכל לציין את כל התחנות שבדרך כי הן ממש רבות ומפותלות. אבל כן את ההיי.לייט

עכשיו לגבי מערכת היחסים שלי עם אוכל, התחלתי לקבל מעין הנחיות פנימיות. נכנסתי לכל מיני מסעות של מזונות, כמו קולומבוס המגלה איזה אוכל עושה לו טוב ואיזה פחות. תקופות ארוכות הייתי בודקת דרך אחת של תזונה, ואז משנה. המחקר הזה הוביל אותי להתבוננות נוספת. איך המיינד יכול לקחת כביכול משהו “בריא” אבל להחביא בתוכו בעיית אכילה

בעצם זה נתן לי תחושת שליטה. שליטה על מה אני מכניסה לגוף. עדיין לא הייתי משחוררת מהשופטת. עדיין כבולה במשחק של שליטה
כל אותו זמן אני מנקה. לא ישירות על אוכל. כי זה נושא הנוגע בכל כך הרבה נושאים אחרים, נושק להם, מעורבב איתם. אבל שינוי החל לקרות
היום אני לא מפחדת יותר מאוכל. פרצתי מחסומים פנימיים. אני אוכלת והרבה למען האמת. בראש לפעמים יש מחשבות שאני צריכה לרדת במשקל, אבל בפועל זה לא באמת מפעיל אותי לכיוון. פעם זה היה לגמרי הנהג…אני הרבה הרבה יותר רכה לעצמי. אני מסתכלת על העולם בהרבה פחות שיפוטיות. יש עוד דרך. וברוך השם לקחת אחראיות זו משימה לכל החיים

אם אני יכולה לתת דרכים לעבודה עם הנושא, אומר
שינוי מערכת היחסים עם אוכל היא מפתח. יש להודות לאוכל…לבקש ממנו סליחה. אם פגעתי ביודעין או שלא, אם העלבתי אותו, אם ניצלתי אותו. לבקש סליחה
וגם לשוחח עם הגוף. לאהוב אותו. לבקש סליחה על התעללות, על הרעבה, על ניצול
עם הכול רוטט, אז יש כאן הזדמנות

בפוסט הקודם שכתבתי ולא אפרסם, כתבתי על הדרך בה אנו נפגשים עם רגש שעולה בנו. על ההזדמנות לנקות עליו. עד כמה חשוב לחזור לתחושה בגוף. ולהמשיך שוב ושוב עם כלי הניקוי, תודה תודה תודה אני אוהבת אותך, סליחה, מי שמש כחולים  לאכול תותים ואוכמניות וכו’, כדי להחליף את השיח הפנימי. כדי שהשופטת תירגע. כבר לא תהיה המנהיגה

הגישה שלנו משנה את המציאות שלנו! ההתבוננות שלנו גם

אשמח לשמוע ממכם. האם יש לכם חוויות על ניקוי עם אוכל
האם יש לכם שאלות נוספות
אשמח להדהד עמכם את הנושא ונושאים אחרים
אני אוהבת אתכם מאד

סמדר דבורה