קהילה יקרה

לפני איזה שבועיים בערך התחילו לי סחרחורות.

אף פעם לא חוויתי דבר כזה חזק. לשכב ולחוות 360 מעלות של תנועה….היו רגעים באותם ימים שכמעט נפלתי, היה ממש מאתגר לשבת, לשכב וכמובן לעמוד.

וזה נמשך ככה 4 ימים בערך. באותם ימים הרבה פחד עלה בי. המחשבה הייתה מאד יצירתית. ראיתי את עצמי שוכבת ככה כמו יפהפייה נרדמת, ששום דבר לא מעיר אותה, דמיינתי איך הבן שלי לא מסתדר כי אני במיטה, איך אני לא אוכל לעבור לבית החדש, איך אני אתפרנס…איך הסביבה מרחמת עליי. המחשבה שלי באמת יצירתית. וכל אותם מחשבות הפעילו הרבה פחד.

ניקיתי דרך כלי ההו’אופונופונו אבל איכשהו נתתי לזיכרונות הללו להתנהל בתוכי. חלק ממני ידע שאני בסרט שממש לא תורם, אבל זה היה חזק מספיק כדי שאוקסם מזה.

ואז ערב אחד הבנתי שזהו. הספיק לי, אני חייבת להיפגש עם מה שרץ בתוכי כדי שאוכל להתאפס. הרי פחד בא מנפרדות ואני הבנתי שהגיע הזמן לשוב ולהתאחד. אף אחד מהחברים שלי לא היה פנוי אז כתבתי 3 שאלות על נייר

השאלה הראשונה – האם המצב שלי ממש חמור?

השאלה השנייה – מה קורה כאשר אני מאמינה לזאת?

השאלה השלישית – מה עוד קורה?

אולי חלקכם מכירים את העבודה של ביירון קייטי…כלי שתרגלתי שנים רבות מאד. מדי פעם נעזרת בו כדי להציף את הרגשות והמחשבות זאת אומרת זיכרונות שהציפו אותי ופיתו אותי להשתכשך בהם. כאשר יש בנו רגשות חזקים זה אומר שהילדה הפנימית שלנו בהצפה וממש חשוב לתת לה תשומת לב ואהבה.

בקשתי מהבן שלי לשאול אותי את השאלות ולא ממש להתייחס לתשובות שלי. הוא הסתכל עליי במבט מוזר ואמר, אימא , מה את רוצה ממני?. אבל מבחנתי לא יכולתי ללכת לישון באותו ערב בלי לעבור מפגש והתבוננות.

וככה אולי 5 דק’ בקושי עניתי על השאלות שכתבתי לעצמי ויצאו ממנו.

בשאלה האחרונה כבר ממש נכנסתי לעומק שקט בתוכי.

ונרדמתי טוב

למחרת יישמתי את ההו’אופונופונו בהרחבה והתחלתי את היום שלי בנחת. ואחרי כמה שעות קיבלתי השראה, ככה זה הרגיש להתקשר לתזונאית הטבעית שלי ולשאול אותה אם היא מכירה סרטון על איזון הקריסטלים באוזן. הנושא כבר עלה לפני, אבל הייתה מחשבה שאולי זה ויראלי, אולי זה חוסר בוויטמינים או מינרלים…בכל מקרה היא שלחה לי סרטון. צפיתי בו מיד ותרגלתי.

כל אותו יום היו לי תזוזות בראש.

למחרת בבוקר הסחרחורות פסקו. זה היה די מדהים.

אחרי כמה ימים חזרו שוב אבל ממש בעצמה חלשה, וחזרתי על התרגול והם כרגע די נעלמו להם.

מה המסקנה? שאפשר ללכת לאיבוד כאשר אנו מתערבבים בזיכרונות. אין מוצא מהם באמת, אם כבר זה מתכון בטוח לסיוט. אבל כאשר אנו עוצרים רגע, מייצרים הפוגה המאפשרת התבוננות במה שמתקיים בתוכנו, במה שעולה מתוך הילדה הפנימית, ותוך כדי עובדים עם כלי הניקוי, האחיזה שלהם עלינו מתרופפת והם יכולים להשתחרר. יש הזדמנות להתאפס. השראה יכולה להגיע לתת רעיון חדש לתנועה. השראה זאת אנרגיה חדשה ליצירה.

אם יש לכם התנסויות נוספות של ניקויים, מוזמנים לשתף בתגובות

אני אוהבת אתכם מאד

סמדר דבורה שירה