לפני כמה ימים כתבתי כמה מילים על איזה פוסט שיצא במילים מלאות אש על האונס שהתרחש באילת

אני יכולה להבין את הצער , הייאוש , הכעס, חוסר הסבלנות וההכלה שסיפור כזה מעלה. וממני יצא משהו אחר. מילים על לקיחת אחראיות. מיד אחרי שהעליתי את התשובה לאוויר, הרגשתי שעשיתי טעות. התחלתי לחוש בגוף שלי תנועה של גל המגיע מהמעמקים של התת מודע. זיכרונות התעוררו. הרגשתי שנכנסתי למערבולת קולקטיבית או יותר נכון דרקון התעורר מרבצו וקיבלתי מסר פנימי, תורידי את מה שכתבת. זה יוסיף לאלימות. הפנים שבי אמר לי שאני לא 100% מכילה את מה שכתבתי
מחקתי את המילים. ואז התחלתי להתבונן על מה שקרה
כל מה שכתבתי היה עבור עצמי

שנים של ניקויים הראו לי שוב ושוב שאם אני לא נפגשת עם מה שזיכרון מעלה בי ומוציאה אצבע מאשימה החוצה אין שום מוצא. הלוואי והיה אחרת, בעצם לא הלוואי. כי הדרך עליה אני כותבת הרבה יותר מספקת בסופו של דבר. יש בה את הפוטנציאל לחבר אותי אל הכלל דרך פיחת לב וחיבור לבורא יודע כול
אם אתם לא מתחברים למושג – בורא, אפשר להניח כאן כל מושג אחר אליו יש בכם הסכמה. המקום שמעבר למילים הוא מה שמאחד את כולנו. ואם יש תבונה אלוהית היא מתחילה היכן שהמילים נגמרות. אין לי אחיזה על המילה עצמה. זה לא משנה

נמשיך
אז אירוע קשה קרה באילת. מאתגר את הנפש ואת הקולקטיב כולו. מציף זיכרונות של אלימות והתעללות דורית. ומה לא. איך ניגשים לנושא שכזה דרך זהות העצמי דרך הו’אופונופונו

בטח אין אדם בקהילה שלנו שלא ננגע מהמאורע. נגיד שזה הציף זעזוע. פחד. דחף לנקמה. אם נוכל להסתכל על אותם תגובות/הצפות כזיכרון אשר ממש לא התחילו אם אותם חדשות, אלא כבר קיימים במערכת מי יודע כמה זמן, וכן, נסכים רגע לעצור. לא לפעול מתוך אותו דחף אשר משכנע אותנו פנימה בצדקתנו. ובטח גם בשיחות עם אנשים, כולם יסכימו איתנו. הרי זיכרונות קולקטיביים כאלה יש להם יכולת לסחוף מדינה שלמה ויותר. מישהו צריך להתחיל לקחת אחראיות. וזה לא מישהו שהוא אחר ממני. האחראיות היא בדיוק על התגובתיות שעולה . על מה שזה מעלה בי
יש כאן הזדמנות לניקוי של זיכרון דורי אשר כל כך חשוב לבקש עליו סליחה

אם לאחר מכן, מגיעה השראה לפעול בדרך מסוימת, הפעולה תראה עצמה

כל פעולה הנעשית מתוך האוטומט, ממשיכה להנציח את הדבר , את חוסר האיזון הנקבי זכרי על הפלנטה, את חוסר לקיחת האחראיות האישית. עצירה, מאפשרת לנו להכיל את מה שעלה בפנים. להיות עמו. לא להמשיך להפיץ את רעל השנאה וחוסר טוהר המילה
אני מבינה שיש כאן אתגר של ממש. כי מה התרחש הפעיל אולי זיכרונות דומים . אני חושבת שכמעט כל אישה חוותה ניצול מיני כזה או אחר. אני לא שונה. גם אני עברתי חוויות כאלו

אחרי שמחקתי את מה שכתבתי, יכולתי רגע להיות עם הצונמי שעלה, הוא הפתיע למען האמת, יכולתי לראות את הזיכרונות בלי שאבין מה הם כמו גלים באוקיינוס. הרגשתי חיבור למשהו קולקטיבי רחב, שהתעורר. טוב שהוא התעורר. הודיתי לו על ההתעוררות. כל המאורע הזה, הלא פשוט הזה, הוא מתנה. אולי לחלק מכם יהיה לא פשוט לקרוא מילים אלו. אבל עבורי, להסתכל על מאורעות החיים כמתנה, גם על אלו המזעזעים ביותר, הראה לי שזה לוקח אותי ללקיחת אחראיות במקום לנפילה לקרבנות. לשינוי משמעותי. זמן טוב כעת לצאת מקרבנות נקבית

הניקוי שביקשתי בתוכי עדיין ממשיך. בזהות העצמי דרך הו’אופונופונו יש לא מעט כלי ניקוי המתייחסים לשנאת נשים לגברים, ועל איזון בין נקבי לזכרי בחיים
אפילו נושא הכלכלה נכנס עמוק לסבך של הנושא הזה

תפילה

בורא אלוהי, אבא אימא וילד כאחד, אני מתחרטת מעומק לבי על זיכרונות אלו הקיימים בי, אשר אין לי מושג מהם, ויש בהם אלימות, חוסר אונים והתנהלות לא מאוזנת בין המינים. אני מבקשת סליחה בשמי ובשם קרוביי ודורותיי על החלק שלנו בדבר. האם אפשר לקבל עזרה בניקוי? האם אפשר לקבל דרך? תודה . אני אוהבת אותך

אשמח לתגובותיכם
לאופן שאתם מנקים על נושא כזה
כולנו יחד בניקוי קולקטיבי , יש בו את הפוטנציאל לשנות אל העולם כולו

אני אוהבת אתכם

סמדר דבורה