כמה דברים שלמדתי מד”ר היו לן.
למי שלא שמע או מכיר, ד”ר היו לן הוא אותו פסיכולוג מפורסם שעבד 4 שנים בבית חולים פסיכיאטרי של אסירים שעשו מעשים לא פשוטים במיוחד ולא אכנס כאן לתיאורים. הוא לא ראה או נפגש איתם באופן אישי. הוא קיבל את הרישומים עליהם ומה שזה העלה בו הוא ניקה. הוא ניקה עם כלי ניקוי שמלמדים בסמינר בלבד. והוא גם השתמש בכלים המוכרים של תודה, אני אוהב אותך….כל החולים שוקמו, כולל אנשי הצוות שעברו שינוי משמעותי ביותר. בית החולים נסגר!
בזכות הספר “אפס מגבלות” שהפך לרב מכר, השיטה פרצה את האנונימיות שלה . ד”ר ה

יו לן העביר סמינרים של זהות העצמי דרך הו’אופונופונו בכל העולם בפני אלפי אנשים. היום הוא כבר בגימלאות.
הייתה תקופה לפני מספר שנים שחקרתי/חפרתי באינטרנט על זהות העצמי דרך ההו’אופונופונו. זה היה לפני שלמדתי את היסודות בסמינר.
כל דבר משמעותי שמצאתי, בחנתי. ד”ר היו לן העביר עם ג’ו ויטלי 3 סמינרים. שמעתי את כולם והם בזמנו, לפני הסמינרים והלימוד שעברתי דרכם, היו ועדיין מאד משמעותיים לי. חלק מהתרגולים שהוא סיפר עליהם, אני עדיין עושה. והנה כמה-

אם אני מנקה ומנקה ומנקה, ומנקה, תודה תודה תודה תודה, וזה עדיין מתקיים בחיי, יש מצב שזה מוחזק בילדה הפנימית שלי. היות והקשר עם הילדה הפנימית, הוא הקשר החשוב ביותר שיש לנו, חשוב מאד לטפח אותו. בתקשורת שלי עמה, אני אומרת לה כמה אני אוהבת אותה ומזכירה לה שיש לה רשות להרפות. על הקשר עם הילד/ה הפנימי/ת לומדים לעומק בסמינר, אבל לכל מי מכם שכבר משוחח אתה/אתו, המידע הזה אולי יעזור. זה עובד לי בכל פעם!

ד”ר היו לן מספר על עצמו שהוא אומר תפילה לפני כל כניסה למרחב. תפילה שממש התחברתי אליה ולפעמים אני אומרת אותה בשיעורי היוגה שאני מעבירה או לפני שאני נכנסת למבנים.
“מתחתית האדמה ועד לקצה היקום, ומארבע קצות תבל, אני נכנסת למרחב זה בשלום

” ….לפני תרגול יוגה אומר שאני ניגשת לתרגול זה בשלום. מאד אוהבת את התפילה הקצרה והיעילה הזאת.
כל שאלה שעולה בתוכי ומסביבי, זה זיכרון החוזר על עצמו. לפני מספר ימים בחור חביב שאל אותי שאלה על הניקוי ובזכותו ניקיתי ונזכרתי שוב. כל שאלה שעולה היא זיכרון. אפשר לנקות על השאלה ואולי תשובה תגיע…תודה!

היו לן סיפר שכאשר הוא נוסע במכונית שלו, הוא לא נכנס לפקקי תנועה מכיוון שהוא מנקה הרבה לפני שהוא יוצא לנסיעה, גם ניקוי על הכביש ועל נתיב הנסיעה והמכונית. כאשר שמעתי זאת, זה סיקרן אותי מאד. התחלתי להודות לכבישים עליהם נסעתי. זה היה מוזר בהתחלה בכיוון שזה אימץ בי את שריר הלב ממקום שלא חוויתי לפני כן. לאהוב את הכביש? ואז התחלתי גם להודות לאדמה המאפשרת לכביש להתקיים. הרי זה די מדהים שזה קורה, אתם לא חושבים? בטח זה לא נוח במיוחד, אפילו חונק וכבד…משהו בתוכי זז עם התפיסה הזאת. זה הפך להרגל שאני מודה לכבישים, לאדמה, ולכל אותם אנשים שבנו את הכביש ואפשרו לי ולמכונית שלי לנסוע ממקום למקום בנוחות. ואני הרבה פעמים נוסעת בכביש די פתוח. כאשר אני לא, אני ערב לכך שכול הנוכחים על הכביש, מעורבבים באיזה זיכרון משותף, ואני חלק ממנו. הזדמנות לניקוי😊

תודה על הניקויים שאתם עושים.

תודה לאהבה  שמקיפה את חיי ועוברת דרכי

אוהבת אתכם מאד

סמדר