קהילה מופלאה
בימים אלה אני עוברת חניכות מאד חזקות וזהות העצמי דרך הו’אופונופונו לוקחת חלק עצום בתהליך הפנימי הזה. לא יודעת מה קורה, אבל החיבור לנקודת האפס בחיי הולכת ומעמיקה. כאשר התחלתי את תהליכי הניקוי, הייתי כבר שנים רבות בניקויים כאלה ואחרים. עם זאת, הו’אופונופונו בהחלט הייתה שינוי משמעותי בכל מה שאנו קוראים לו לקיחת אחראיות. לא ממש הסכמתי לקחת אחראיות על הכול לפני. רק על חלק😊
להסכים לקחת אחריות על הכול, זה שער להבנה וההכרה שהעולם הוא תוצר של תודעה אינסופית, אפס מגבלות, וזה מי שאנו.
מתוך אותו שורש אינסופי, הראייה משתנה. הניקוי מקבל משמעות חדשה. יש לי תחושה של העברת מברשת ענקית כזאת, על כל מה שנראה דרכי. הכול זיכרון אחד גדול.
אתם יכולים לראות זאת? להעביר מברשת ענק על כל מה שאתם רואים ככלי לניקוי?
ברגע שמקבלים את התודעה האינסופית , כמקור למי שאנו, מה שמתקיים במציאות נהייה יותר קל. האחיזה שלו מתרופפת, והיכולת לאהוב את מה שרואים עולה. היכולת להכרת תודה מורגשת בכל תא ותא בגוף.
לא ידעתי מה יתגלה דרך הניקוי. לא יכולתי לעלות על דעתי….ולאט לאט מהר מהר, שכבה אחר שכבה של זיכרונות נעלמה לה ואז מה שהיה דחוס קודם, הופך לשקוף. מי שחשבתי שאני התברר כזיכרון אחד ענק, ועדיין יש זיכרונות שמפתיעים והרי הם באמת מתחילת הבריאה מתקיימים בתוכנו, הניקוי יימשך כל החיים. עם זאת, ולמרות זאת, הקרבה לאלוהות כבר מתבססת. התקשורת היומית הזאת נפלאה ואינטימית, גם האחיזה של המיינד הרגשי רופף.
מה שאני בעצם אומרת כאן, שהרבה לפני שכל הזיכרונות נמחקים, דברים נפלאים קורים.
איזון חוזר למערכות יחסים, הבנה לחיים ולמוות מעמיקה, כבוד לכל מה שיש.
אני מוצאת את עצמי בימים אלה לא ממש יודעת מה לכתוב. מצד אחד יש כל הרבה “הארות” פנימיות וראיית מציאות חדשה לחלוטין, מצד שני יש זיכרונות שמופיעים, וכאילו לא קשורים למצב התודעה שאני חיה ממנו, וזה מדהים לראות את הניגודיות אשר מתקיימת תוך כדי. את הכביכול מצבים משפחתיים כמו אימא אחרי ניתוח שעוברת החלמה ארוכה, או כמו השריפה שכבר סיפרתי לכם עליה …ומצד אחר את העובדה שאני מתבוננת על כל זה והניקויים מצמצמים את החוויות האלה בדרך שבעבר אולי היו משאירים חריטה על נפשי. כרגע זה קצת כמו חריטה על מים.
אולי זה בא להראות לי בעצם שהתבססות בתודעה אינסופית אינה מחייבת שהחיים יהיו נטולי אתגרים? זה בא להראות לי שלניקויים יש השלכות הרבה יותר מרחיקות לכת והסוף כרגע הוא רק התחלה?
בעוד אני כותבת מילים אלו, נזכרתי שלא סיפרתי לכם משהו שקרה אחרי השריפה ובא לי לשתף אותו.
האנרגיה בבית אחרי השריפה הייתה מאתגרת. הרגשתי שהאוניהיפילי של הבית עבר טראומה. אתם בטח זוכרים שלכל דבר בעולם זה יש זהות עצמית…מה שאומר שלכל חי צומח דומם יש אוניהיפילי (ילד פנימי). הזמנתי מספר פעמים את האוניהיפילי של הבית לתהליכי הניקויים שלי וזה לא עזר ואז עלתה בי מחשבה/השראה לקנות לו פרחים. אז קניתי לי עציץ עם פרחים יפים ואחרי שהבאתי את העציץ הבייתה מיד האנרגיה השתנתה. הוא כל כך שמח….איך השראה יכולה לשנות ברגע הכול.
הפוסט הזה קפץ קצת מדבר לדבר,
וכנראה זה מה שאפשרי כרגע
אני מאד אוהבת אתכם
ותודה שאתם מקבלים ובהבנה
סמדר דבורה