תחושת כישלון

קהילת הו’אופונופונו מופלאה

לא חשבתי שאשב לכתוב כל כך מהר לאחר סמינר שהסתיים לו אתמול. ואני קולטת שבעצם הוא לא הסתיים…הניקויים הרי ממשיכים עוד ועוד. תודה על כך

הרבה תבונה והארות מגיעות להן לפני סמינר. הניקויים מסירים שכבות של ערפול, שכבות של בלבול ושל חוויית פירוד וסבל. וכאשר הכלי אשר נקרא זהות עצמית מהדהדת בוויברציה של תודעה אינסופית, הכול מתחיל להסתדר בפנים. מעצמו

אני הולכת לחשוף את עצמי כאן לגמרי. ניקיתי כבר זמן מה על זה. להבין אם הערטול הזה מדויק. וכן. מה שאני מקבלת שהוא נחוץ מכיוון שיש בו את כל האלמנטים של סיפור טוב אשר כולל בעיה, אי לקיחת אחראיות, ההשלכות של זה, התעוררות ללקיחת אחראיות והפתעה. אולי נס? אתם תחליטו

מרגע שאני זוכרת את עצמי, תחושת כישלון הייתה “חלק ממני”. תחושת כישלון מוגדרת בזהות העצמי דרך הו’אופונופונו כזיכרון החוזר על עצמו. אין לי מושג מתי כל זה החל, זה מרגיש כמו עידנים. לא רוצה לדעת אפילו איפה זה התחיל. מערער מדיי

מכירים את האמירה כל מחשבה מייצרת את המציאות שלנו? האמת זה לא מחשבה מייצרת מציאות  אלא האמונה שלנו מייצרת אותה. הבדל גדול. בכל זאת אני תמיד נזהרת עם אמירות כאלה, מכיוון שהם בדרך כלל יכולים להציף הרבה אשמה, ורצון הנראה חדש ומייצר דרך מחשבה כוונות והזמנות אחרות למציאות שלנו. איך אני יודעת אם מה שאני רוצה בא מהשראה או מזיכרון? אני לא! ואני כותבת זאת בצער רב. הרבה יותר פשוט היה אם אפשר היה לדעת, ועם זאת, אני גם שמחה על כך. משחק החיים הופך במקרה הזה להרבה הרבה יותר מעניין ומלהיב

חזרה לסיפור – אני בתהליכי ניקוי עם הו’אופונופונו כבר איזה 8 שנים. 5 שנים מתוכם אחרי חניכות של סמינרים בחסות העמותה . בהחלט נושא הכישלון עלה לניקויים. הרבה זז שם. בעצם כל החוסר מוכנות שלי להיות המתרגמת של הסמינרים נבע מהתחושה הזאת. לא האמנתי שאני יכולה, האמנתי שאני יהיה כישלון אחד גדול. הרבה פחדים מלווים תחושה שכזאת. וכך במהלך השנים, ניקיתי וניקיתי והתחלתי לחוות גם משהו אחר. הרגשתי שאני יכולה לתרגם יותר בקלות, שזה זורם יותר, שאני מועילה. ואז גוליה פנתה אליי עם הצעה להנחות. התשובה הראשונה הייתה לא. באופן לא מפתיע, היה לי מאד נוח בתפקיד המתרגמת. מקום שהפך להיות בטוח, גוליה מנחה נפלאה וממש נהניתי להיות בשורה הראשונה לשמוע אותה מעבירה את הסמינרים. ניקיתי וניקיתי ואיכשהו התחלתי לחוש יותר שלווה. אוקי. אולי הבורא יודע משהו שאני לא. בכל זאת אני כבר בתהליך עמוק מספר שנים, אוכל לעמוד בזה. ואז הסמינר הראשון הגיע. עדיין הרגשתי לא בטוחה, ושמחתי לשמוע שגוליה תלווה אותי דרך סקייפ, ואם אצטרך אותה, היא תהיה שם בשבילי. הסמינר היה לפני שנה בתל אביב, והיה לי מאד משמעותי

גוליה אמרה לי שאחרי הסמינר הזה מעכשיו אני מעבירה סמינרים לבד. ישר כל הכפתורים קפצו. זיכרונות של כישלון, פחד, חוסר האמונה בעצמי, תחושת הקטנות, התבוססתי בזה. קרו דברים ממש מעניינים לפני הסמינר. מקרונה, הסגר וסמינר שהיה צריך לקרות בלייב, הפך אונליין. להעביר אונליין זה לאו דווקא פשוט. מעולם לא עשיתי זאת עם זהות העצמי דרך הו’אופונופונו. מסתבר שמעט עשו זאת. תבונה אלוהית בישלה עבורי מתכון משהו משהו

יום אחד הייתה לי התגלות רעננה על נושא לקיחת האחראיות. לקיחת אחראיות בזהות ה’אופונופונו נמצא בלב התהליך. בעולם אנו מתנהלים משני מצבים בלבד. בתוך זיכרון החוזר על עצמו או מתוך השראה. הרוב מתוך זיכרון. ואיכשהו ראיתי שאני בעצם לא לוקחת אחראיות על הכול עדיין. כן, חשבתי שכן. אמרתי שאני לוקחת. בפועל, זה לפעמים קרה ולפעמים לא. ואני בהשתדלות. בזכות הראייה הזאת, ראיתי שוב איך תחושת הכישלון מנהלת עניינים. ביחס לסמינר. מה שראיתי הוא שאני לא ממש מתחרטת על הזיכרון הזה בתוכי. לא מכל הלב. הוא המשיך להתנהל לו באופן ערמומי, הסתיר עצמו בתוכי. הוא נשמע כך – את תעבירי את הסמינר אונליין, יש 15 נרשמים, לא כמו שהיה יכול להיות עם היית מעבירה את הסמינר בתל אביב, אנשים מעדיפים להגיע לאירועים חיים, וכמה טוב שזה יצא כך, מכיוון שיהיה לך יותר פשוט עם 15 אנשים. חוץ מזה אם הבורא היה רוצה שיהיו יותר, היו מגיעים יותר. זה מה יש….” בהרגשה הפנימית חוויתי כישלון. על כך שאין מספיק נרשמים, משהו בי לא בסדר…אתם כבר יכולים לתאר לעצמיכם את השיח הזה

אני נתתי לשיח הזה להתקיים בפנים בלי לקחת עליו אחראיות. הוא שכנע אותי בצדקתו. אני מתרגלת הרבה כלי הניקוי לאורך כל היום והנה, הזיכרון השובב הזה חגג עליי. בשלב זה זמנו הגיע להיחשף. אני מבינה שלכל זיכרון שי את זמנו, האלוהות יודעת בדיוק את הטיימינג של כל דבר

כאשר הבנתי זאת, קלטתי איך הזיכרון פיתה אותי. אני רואה בבהירות איך יצר הרע יכול להישמע כל כך “טוב” לאמונה פנימית של כישלון. הבורא באמת אוהב, עד כדי כך שכל אמונה שלנו אכן מושכת אלינו את המאורעות המוכיחים לנו שהאמונה נכונה. האמנתי שאני כישלון והמציאות הוכיחה לי שזה אכן כך

כאשר אנו בוחרים לקחת אחראיות על הזיכרונות בתוכנו, חשוב מאד לא לעשות זאת עם אג’נדה. התפילה שיצאה ממני הייתה – אני ממש מתחרטת על הזיכרונות בתוכי אשר יוצרים אצלי אמונה של כישלון. אני לא יודעת מה הם הזיכרונות הללו, אבל הם תוקעים אותי בחיים. אני מבקשת עליהם סליחה. אני מבקשת עזרה בניקוי שלהם. בבקשה. תודה.  ובעוד אני אומרת זאת, קלטתי, שהרי מה שתקוע בי, תקוע בכול הסובבים אותי. בעצם הבנתי באופן גורף איך זה מרגיש לתקוע את כולם. הבנתי באופן עמוק במיוחד מה זאת ערבות הדדית. אני נושאת את הטייטל של המנחה הישראלית של הו’אופונופונו בחסות העמותה. זה טלטל אותי לחלוטין. בדקתי עם עצמי אם ההבנה הזאת מעירה בי תחושת גדלות, או משהו אחר שאינו חרטה אמתית וכנה. ואני רוצה לחשוב שתרגישו בלבכם עד כמה החרטה בתוכי עמוקה ואמתית. כי באמת באופן לא מודע תקעתי את כולנו. בגלל האמונה הזאת, עצרתי את האפשרות של הרבה אנשים ללמוד את זהות העצמי דרך הו’אופונופונו. לעבור את החניכה השלמה של התהליך אשר היום אני מבינה, היחידה. אני מוצאת את עצמי כעת מבקשת סליחה מכולכם

לאחר התהליך הזה שנמשך זמן מה, עליו לא ביקשתי דבר. רק עזרה בניקוי. לא ידעתי מה צריך לקרות במקום. כל שביקשתי זה לחזור אל נקודת האפס, מה שנקרא, להתאפס

תוך מספר ימים אנשים התחילו להירשם לסמינר. הסמינר הכפיל את עצמו. עם כל הרשמה, ההבנה שהמוכנות שלי לקחת אחראיות עלתה דרמתית. הבעיות הן אצלי. אם אני חווה בחיים בעיה, מוכנה לקחת עליה אחראיות, על התפיסה שלי את המציאות, הבורא כבר דואג לכל השאר

אני רוצה להודות לכל אלה שנרשמו לסמינר, על הזכות שנפלה בחיקי לנקות אתכם, עם משפחותיכם , קרוביכם ודורותיכם. בזכותכם, הייתה לי הזדמנות נוספת לנקות זיכרונות אשר משנים את תפיסת עולמי ומעמיקים את החופש והאהבה

תודה לכולכם על כל הניקויים שלכם

אני אוהבת אתכם מאד

אין ספק שאתם חלק ממני

סמדר דבורה

Leave a Reply

Your email address will not be published.