אימא, אימא, תראי! מזרקה! – שמעתי את קולה השמח של הילדה שלי מחדר השינה שלה
מענין, מזרקה – אמרתי והמשכתי באדישות בגלישה באינטרנט.
אבל אימא, זוהי מזרקה…הם הפעילו את המזרקה שם…בואי ותראי! – הבת שלי לא יכלה להירגע
טוב , אמרתי והתקרבתי לחלון – מזרקה….לא ראית אף פעם מזרקה? – הרמתי את כתפיי והמשכתי הלאה.
אימא, אנחנו צריכות ללכת לראות את המזרקה עכשיו!
על מה את מדברת? השבתי. יש לי הרבה דברים לעשות. נסתכל עליה בערב.
לא.. בואי נלך מיד! – הבת שלי עוותה את שפתיה והחלה לבכות.
ונהייתה דרמה….היא בכתה ובכתה וביקשה שנלך ונסתכל על המזרקה.
אוקי, אמרתי. תתלבשי ונלך להסתכל על המזרקה שלך.
הבת שלי קפצה בשמחה ומהרה להתלבש ויצאנו החוצה. ברגע שהגענו אליה, היא החלה לקפוץ בשמחה מסביבה.
התיישבתי על הספסל שליד המזרקה והתבוננתי בה. פתאם, נפלה הבנה ברגע: “או, זוהי המזרקה! המים! מקור החיים! מקור החוסן והאנרגיה!” זהו מקור חי של אנרגיה כמו כל דבר בהו’אופונופונו. הלוואי ותמיד אזכור לשמור זאת בהכרה המודעת שלי!
בעודי מתבוננות במזרקה בהערצה התחלתי לומר בקול: “מזרקה יקרה! את כל כך יפה, חזקה ועצמתית. כמה אנרגיה יש בך. את לא מפחדת מדבר…לא כמו בני אדם…אני מעריצה אותך!”
לפתע, הצינור שהתיז את המים הסתובב לעברי והחל להתיז עליי מים בשובבות. חשתי שמחה. זה היה נס! זאת לא הייתה מזרקה שנעה על צירה ועם זאת היא פנתה לעברי. שמתי את ידי מתחת לזרם המים. והיא הגיבה עדינות בהתזות.
– את מדהימה! כמה חיים יש בך!
לרגע, חשתי כמו ילדה קטנה שגילתה את סוד העולם, ילדה שלא ידעה פחד וגבולות. בהשראה ובמצב רוח שמח חזרתי הביתה.
עם זאת, מאז הכניסה של ההו’אופונופונו לחיי, “מזרקות” כאלה אינן נדירות. הניסים קורים בספונטניות ובאופו לא צפוי. הם ממלאים אותי בהשראה וממלאים אותי תחושה של חופש ושמחה.
מאותו יום הם לא הפעילו את המזרקה שוב. הבת שלי ראתה וידעה שאם היא לא תסתכל על המזרקה באותו רגע, כנראה שלא תהיה הזדמנות נוספת לכך…