כמה מילים על לקיחת 100% אחראיות.
שמעתי את גו’ ויטלי שואל את ד”ר היו לן מה הוא עשה כאשר הוא עבד בבית החולים הפסיכיאטרי. ד”ר היו לן ענה “אני פשוט ריפאתי את החלק בתוכי שיצר אותם”
אני ממש אוהבת את האמירה הזאת. היא בעצם מסבירה מה זה לקחת 100% אחראיות על עולמי. בפעם הראשונה ששמעתי על כך, נבהלתי. זה היה גדול מדיי, רחב מדיי, עצום מדיי. איך אפשר בכלל לקחת אחראיות על כל עולמי. עולמי מורכב מכל כך הרבה דברים. אם אני קוראת עיתון ויש שם מאמר על המצב הפיננסי בעולם, זה שלי? אם מתקשרים אליי ומשתפים אותי בסיפורים על קשיים במערכת יחסים הנמצאת על סף גירושין, זה שלי? אם אימא שלי חולה בסוכרת או דודה שלי בפרקינסון….זה גם שלי? בעדינות אומר שלא היה לי פשוט לקבל את העניין. מה זה אומר בעצם?
כל פעם שאני נמצאת בסביבה שיש בה בעיה כלשהי או שאני רק שומעת עליה, אני חלק מהבעיה.
הניקוי נעשה על התחושה שעולה בי ביחס לאותו עניין. האתגר כאן זה להיות מוכנים בכלל להתייחס למה שעולה בנו. כי הרי זה כל כך קל פשוט להחליק ליד זה. קל לומר ,זה לא שלי בכלל, זה בעיה שלה.
חווית הניקוי עבורי אחרת כאשר אני ניגשת לתהליך מתוך הסכמה לנקות את כל עולמי. ואז כל מה שעולה באותו יום, הוא סוג של מתנה, הזדמנות לניקוי. עולמי הוא עצום. אני שואלת הרבה את האלוהות איך אפשר לנקות את הכול, ואם זה יקרה בחיים אלו? ומנקה גם על מחשבה זו, הרי היא זיכרון. יש משהו מיוחד שמתרחש כאשר אני מוכנה לנקות בתוכי את כל עולמי. אני מצאתי שהתכווננות שכזאת משנה משהו פנימי בתוכי, את הראייה שלי על העולם. הכול נראה כמו זיכרון אחד גדול. אפילו הגוף שלי הוא זיכרון שחוזר על עצמו….והרי אם נהיה בנקודת האפס כל הזמן, לא נהיה בגוף. בנקודת האפס אין כלום! חשבתי לשתף אתכם בדבר זה, מכיוון שאני מוצאת שזהו תרגול שממש מעצים את הניקוי במהלך היום. איכשהו יותר קל כך להודות לכל דבר שעולה או מגיע.
אשמח אם מהדהד בכם, לבדוק זאת ולכתוב על כך.
תודה על כל הניקויים שלכם
אני אוהבת אתכם
סמדר