אני הולכת למיטה. מחר יש לי הרבה דברים לעשות.  הקול בתוך הראש שלי נשמע כך: תבדקי היכן המפתח. איפה? – במקום שלו. איפה שהו בתוך התיק . “תבדקי” – הקול נדנד לי. אבל מה כבר יכול לקרות? אסתכל מחר.

בבוקר לפני שהלכתי לחניה הפרטית שלי, נזכרתי בשיח הפנימי שהתנהל בתוכי בערב הקודם. התחלתי לחפש את המפתחות אבל הם לא היו שם! זה בלתי אפשרי! בדרך כלל אני לא מרחפת! נזכרתי שבעלי מחזיק בזוג מפתחות נוסף. הדבר החשוב הוא להיכנס למכונית. אנו צריכים זאת בדחיפות.

לקחנו עם בתנו למעון יום וחזרנו לחניה הפרטית שלנו. דימה (בעלי) חיפש בבהילות את המפתחות….וגם הוא לא מצא אותם. בדקנו בכל מקום אפשרי! הכיצד?! הקיפאון הפנימי לא הפסיק באופן מיידי…..אבל שכחתי לחלוטין מהניקוי.

כשנזכרתי, בשקט נכנסתי לחניה. באופן מנטלי ביקשתי בתחינה סליחה: “חניה יקרה וטובה שלי, אם אני, משפחתי, קרוביי ואבות אבותיי פגענו בך במילה, מחשבה או מעשה, בבקשה סלחי לי! אני 100% אחראית על כך! אני אוהבת אותך”

ברגע שסיימתי שמעתי “יש” מאחורי גבי. בעלי שחיפש שוב  בכיסים שלו, מצא את המפתח. לי יש כפפות מיוחדות בתיק שלי כדי שלא אתלכלך בזמן שאני פותחת את מיכל השמן. ושם, בתוך הכפפות מצאתי את המפתחות שלי.

זאת הייתה הדרך של החנייה שלי למשוך אליה תשומת לב. אם לא הייתי מתעצלת בערב הקודם לבדוק היכן המפתחות נמצאים, הייתי יכולה להתחיל את תהליך הניקוי הרבה יותר מוקדם. ולא הייתה פניקה בבוקר. אבל גם לא סיפור.