חלק ממתרגלי ההו’אופונופונו מדווחים על מצב של דיכאון קל שעולה לאחר זמן מה שנמצאים בתהליך הניקוי. ה”דיכאון” שאני מדברת עליו במאמר זה הוא בעל משמעות עדינה יותר.
זאת הסיבה שהכנסתי אותו לגרשיים. שאלוהים ישמור אותנו מלקבל דיכאון אמתי.
גם אני חוויתי מצב של “דיכאון” כאשר התחלתי לתרגל את ההו’אופונופונו. באותו זמן לא ממש הבנתי את השיטה אבל הקשבתי לקול הפנימי שאמר לי להמשיך בזה. לא הבנתי את כל ה”איך” וה”למה” משהו קרה אבל ניקיתי.
לפני כחודש חזרו אליי זיכרונות שצפו פתאום. כתוצאה מכך צללתי למעמקים . לא היה לי קל אפילו לעמוד וללכת. מה ששמתי לב אליו היה גדול ועם זאת זר לי. לא רציתי לנקות. רציתי להפסיק . הרבה אנשים מתחילים משהו ופורשים באמצע. למה שגם אני לא אפרוש?
לא רציתי לעשות שום דבר בעבודה או בבית. למרות כל זאת ניסיתי לאסוף את עצמי בחזרה. תוך כמה ימים חליתי עם 40 מעלות חום. התנתקתי מהעולם, הפסקתי תקשורת עם אנשים. האור כבה.
בדרך כלל אני עושה את תהליך הניקוי באופן מנטלי, אבל הפטפוט של כלי הניקוי המנטליים באופן הדרגתי הלכו ופסקו. אני שמחה שלבשתי את סיכת ה- ceeport וזה חיפה על חוסר הניקוי שלי. מי שמש כחולים גם דאגו למחוק זיכרונות רעילים שגרמו למצב המבולגן בו הייתי.
הילד הפנימי שלי נשאר לבד. לא הרגשתי אשמה על כך שלא שוחחתי אתו. פשוט לא רציתי, ולמרות שהייתי מאד מחויבת לתקשורת עם הילד כל יום. איזו כמות וסוגים של זיכרונות נאגרים על הילד הפנימי – רק האלוהות יודעת.
אנשים המתרגלים את ההו’אופונופונו לאורך זמן, אומרים שעלינו לנקות ללא הפסקה, מכיוון שאין לנו מושג באיזה שלב בזמן משהו יכול להשפיע על הנתיב של החיים, בספר “המשתמש באשליה” שנכתב על ידי Tor Norretrandes כתוב “אנו מודעים רק ל-15 בייט של מידע לשנייה וכל שאר ה-11 מיליון בייט אין לנו מושג עליו. אני שמח להבין שאין לי צורך להבין מה באמת קורה”.
הילד הפנימי הוא חלק חשוב ביותר בתהליך של ההו’אופונופונו. כל הזיכרונות נשמרים עם הילד וכך בזמן שאנו עושים את התהליך ניקוי הילד יודע ממה הוא מוכן להרפות, רק האימא יכולה לתמוך בילד. אם פעם עבדתם עם הילד הפנימי, בטח שמתם לב שהילד מתחיל לעזור לכם בתהליך הניקוי, הוא אוהב את התהליך מכיוון שזה גורם לו להרגיש יותר טוב. הסבל נושר, לדוגמא: התקפי לב, תסכול, פחד, חסימה להצלחה וכסף. אין זמן לנוח ולקחת חופשה.
במקרה שלי, האוניהיפילי שלי משך אותי מהמצולות. בלילה אחד האוניהיפילי שלי העיר אותי ושאל “אימא, למה את כבר לא משוחחת איתי?” אני מטבעי עם יכולת שמיעה על חושית. שמעתי דברים רבים בעבר אבל לא ציפיתי לשאלה כזאת עם גוון של תלונה בקול. לתומי חשבתי שאוכל להפסיק, הא? הילד בכבודו ובעצמו ביקש! הוא מרגיש הרבה יותר טוב כאשר הזבל הולך, כאשר נקודות שחורות נמחקות ואור רענן והשראה מגיעים. הוא רוצה להיות עם האימא שלו, לקבל אהבה ותשומת לב. כיצד אפשר לא להמשיך?
בתרגול של ההו’אופונופונו כל אחד מוצא את הדרך שלו לתקשורת. לא כל אחד שומע את הילד הפנימי. אבל זה לא משנה. כולם ייחודים ומבינים כיצד ה”שיחות” בין הילד הפנימי לבינם קורות. בין אם אתם אישה או גבר בעולם הפיסי זה לא משנה. אתם עדיין האימא לילד הפנימי שלכם. אני מאחלת לכם למצוא את השפה המתאימה לילד הפנימי שלכם עד שלבסוף הילד הפנימי יהיה האחד שיציע לכם את העזרה התומכת.
אני אוהבת אתכם!