בעבר גרתי בפרברי בוסטון ועבדתי בבוסטון עצמה. היה לא פשוט לנהוג לשם כל בוקר. עמדתי בהרבה פקקי תנועה. חייבת לציין שלא אהבתי זאת.
למרבה המזל, הייתה אלטרנטיבה – נסיעה ברכבת. נסעתי בה כל יום חוץ מהימים בהם עבדתי מהבית. לאחר שהשתתפתי בקורס של זהות ה”עצמי” דרך ההו’אופונופונו, התחלתי להודות לרכבת כשנכנסתי אליה או כאשר ירדתי ממנה, מבחינתי היא הפכה לדבר חי.
הסדרן של חברת הרכבות היה אומר “תודה!” לכולם. כאשר עזבנו את הרכבת, חלק מהתפקיד שלו היה לוודא שנרד בביטחון ובשלום. חלק מהנוסעים הודו לו, וחלק אחלו לו ערב נעים וכו’. נראה שזה המצב הרגיל…אבל אני מתרגלת ההו’אופונופונו והתבוננתי על זה מזווית אחרת לגמרי. מהצד של הסדרן. לא משנה מה הנוסעים אמרו, הוא תמיד אמר “תודה!” רוב הפעמים לא היה מלווה לכך שום רגש, אלא אמירה אוטומטית של תודה.
נזכרתי במילים שאיהלאקלה אמר “רק עשו זאת!” אין צורך לחשוב ולפרש, רק להשתמש בכלי ההו’אופונופונו. זה לא קרה רק עם הסדרן שלי, סדרנים אחרים עשו את אותו הדבר. הם מתקשרים בהכרת תודה.
כנראה שזה חלק מהשירות שהם נותנים. כך הם אמורים לנהוג עם הנוסעים, וזה ממש נחמד! אני נסעתי ברכבת מלאה עם אנרגיית ניקוי, תודות לאנשים אלה שאינם מבינים את מתנתם לעולם!
זאת הסיבה שיש להם כל כך הרבה נוסעים, למרות שלפעמים רכבות מתקלקלות. זהו מקום טוב לאנשי עסקים! אני לא נוסעת יותר ברכבת. אני חושבת שניתקתי את כל החבלים האנרגטיים שלי עם הרכבת ועם האנשים שהיו על הרכבת, עמם נסעתי במשך שנים רבות.
אני אוהבת אתכם!