עלה בי רצון לכתוב על תחילת הדרך שלי עם זהות העצמי דרך הו’אופונופונו
על הימים האלה בהם כל הזמן הייתי שקועה בכלי הניקוי – אני מצטערת, בבקשה תסלחי לי, אני אוהבת אותך ותודה. ללא הופגה. אני זוכרת היה בי מעין פחד כזה, מה יקרה אם אפסיק. זה שימש לי מעין חבל הצלה. אני מודה על התקופה הזאת. גיליתי בה הרבה אמיתות לגבי. אולי הגדולה בהם הייתה עד כמה מחשבה שלי שלילית. הגילוי הזה היה לי מוזר. בכל זאת הייתי כבר מעל לשני עשורים בתהליכים פנימיים עמוקים. חוויתי “הארות” פה ושם, לא חשבתי שהמצב כל כך חמור
?הוא באמת היה חמור. איך זה התגלה בפניי
ובכן, תהליכי הניקוי דרך הו’אופונופונו יש לעשות 24 על 7. כאשר אני כותבת יש לעשות, זאת המלצה. יש בנו עידנים של זיכרונות ואין מצב שלתרגל את השיטה פעם ביום, נגיד בבוקר, ואז לשכוח מזה במהלך היום, ולצפות לשינוי עצום. אוסיף שאי אפשר לתרגל 24 על 7 לבד. אם הילדה הפנימית שלנו לא משתפת פעולה, לא לומדת את התהליך , נפלאות ההו’אופונופונו מופחתים
לפני שאתם כותבים לי שזה בדיוק מה שאתם עושים וזה עובד לכם, אוסיף שאני מאמינה לכם לגמרי. ברור שזה עוזר. מביא הקלה ושלום…..הו’אופונופונו מפחית את החשיבה שלילית אשר מושכת אלינו את התנסויות שליליות לחיים. בטח שמעתם על חוק המשיכה. אבל המטרה של הניקויים זה לא רק לשפר את איכות החיים המצומצם שלנו. זהות העצמי דרך הו’אופונופונו כפי שאני מבינה אותה, מאפשרת לנו הזדמנות לחזור למהותנו האמתית. להשוואת צורה עם אור אינסוף. יש כאן חזרה לחיק של בוראנו, וניקוי אשר יסיר מאתנו את הזיכרונות של הנפרדות שלנו ושל עולמנו. מהלך כזה מבקש העמקה. השיטה פשוטה, ובכול זאת תובענית
אז נחזור רגע לתחילת דרכי. הייתי חושבת את כלי הניקוי ללא הפוגה, והמחשבות הרגילות היו מנסות להיכנס דרך כל חריץ אפשרי. לפעמים הם ממש היו מצליחות ולרגע הייתי שוכחת שאני בכלל מנקה. המחשבות אשר ליוו אותי כל חיי, באו והלכו, תמיד שכנעו אותי בצדקתם. הם היו מפתות אותי להאמין להם. הייתי אז זונחת את הניקוי ונכנסת אל אותן מחשבות ונבלעת אל הסיפור
אחרי זמן מה הייתי נזכרת, וחוזרת שוב לכלי הניקוי שהכרתי. כתוצאה מכך ממש שמתי לב על איכות המחשבות. היה לי ברור הפער בין לחשוב תודה, לבין לחזור אל סבל וכאב, או תלונה, או שיפוט, או כל נושא אחר שהוא. האמת הייתה תחושה של ייאוש. לא ראיתי כיצד חצי הכוס המלאה של החיים תתגלה בפניי. השלילי פשוט עלה על גדותיו. אולי דווקא בגלל הניקויים, הילדה שבי הציפה את אוקיינוס הזיכרונות בקול תרועה
אם הסיפור הזה מתחבר למשהו דומה לכם, או מזכיר לכם משהו נוסף על הניקויים שלכם, אשמח מאד שתכתבו על כך בתגובות
חייבת לסכם בעידוד קל, הניקויים עובדים. לאחר מספר חודשים אולי שנה ואולי יותר, לא ממש זוכרת, שמתי לב שמשהו השתנה. הפוקוס על מה שיש גבר על האין. ומאז זה מתעצם. כנראה שריר הניקוי מתחזק ודפוסי החשיבה הישנים נחלשים ומותמרים. עד לרמה שקולם לא נשמע

אני אוהבת אתכם
תודה על כל הניקויים שלכם
תודה לילדים הפנימיים שלכם

סמדר דבורה