כמה אני אוהבת את העובדה שיש לי תמיד לאן לפנות במצבים שאין לי מושג בהם. שזה די הכל..חחח….
סיפור על נס חנוכה-
אימא שלי לפני שנה כבר רצתה לעבור איזה ניתוח. אני לא הרגשתי עם זה טוב בכלל. וניקיתי את מה שחוויתי. הבדיקות שלה לא היו מספיק טובות ולא אפשרו לה לעבור אותו. הייתי מבסוטה לגמרי. היא מעל גיל 80 ואיכשהו, חשש עלה בתוכי.
היא לא ויתרה. אני אמרתי לעצמי, אוקי, אני מנקה כדי שהטוב ביותר עבור כולם יקרה. וכך במשך שנה היא עברה סוג של השתדלות בריאותית כדי שהערכים שלה יאפשרו לה לעבור את הניתוח. ולי היה זמן לנקות. היא קיבלה את האישור, והניתוח נקבע לחנוכה. לנר הראשון של החג.
ניקיתי עוד ועוד, והיא עברה את הניתוח בבית חולים מפנק במיוחד. הרבה נסים קרו תוך כדי , אחרי ועדיין. עם זאת, משהו מסוים אחד ממש נגע בי עמוק. לפני שנכנסים לניתוח צריך להוציא את השיניים. התותבות. וזאת פעם ראשונה שראיתי אותה בלי. והמראה אימת אותי עם העובדה שהחיים כאן עוברים תיק תאק. פתאום ראיתי אישה בת שמונים ושתיים. קלטתי לראשונה אולי שאימא שלי באמת מבוגרת כבר. עד לאותו רגע הייתי בסוג של הכחשה. הייתי אומרת, כן היא בת 82, אבל ברמה הרגשית לא באמת התייחסתי לזה. מבחינתי היא כאן לעוד מלא שנים. איך אומרים זאת בעברית יפה ועדכנית – קיבלתי לפנים.
אימא שלי היא גם אבא שלי. אבא שלי נפתר כשהייתי בת 10 חודשים. אני ממש קשורה אליה, והיא הדמות היציבה בחיי. כאשר ראיתי אותה כך, חוויתי מוות. הרגשתי מחנק עצום בגרון, ומזל שלקחו אותה לחדר ניתוח כי אחרת היא הייתה צופה בבת שלה מתייפחת.
הלכתי לאזור המתנה ושם התחלתי בתפילות. במשך שעתיים בערך של תפילות וניקוי פחד ממוות. הפחד שלי ממוות. הוא נמצא בתוכי, אימא שלי האירה בי את הקיום שלו. ברוך השם הניקוי לקח אותי אל נקודת האפס. ומתוך אותה תודעה אינסופית, המוות כבר לא הפחיד אותי יותר.
בתהליך הניקוי אנחנו בעצם חוזרים אחורה מהבריאה, מכל מה שזמני וחולף. המיקוד הוא חזרה אל המקום ממנו הבריאה נוצרה. מקום זה מתקיים אצל כולנו כל הזמן. הבריאה עצמה שוכנת בתוך התודעה האינסופית הזאת. דרך הניקוי יש לנו נתיב חזרה שגם אם לא מבינים אותו, הוא קורה בכל מקרה. מתודעה אינסופית תפיסת המוות שונה. המוות מפחיד רק כאשר יש הזדהות עם העובדה שאני זמנית. אם אין הזדהות כזאת, הפחד נעלם. משהו אחר מתגלה.
באיזשהו שלב הודיעו לי בסמס, כי ככה זה בבתי חולים מתקדמים היום, שאימא שלי עברה להתאוששות, ושאלתי אם היא התעוררה. אמרו לי שכן, ושוב, הרגש הקלה חזק עלה. המשכתי בניקוי.
היא ממש בטוב. יש עוד תהליך התאקלמות של אחרי ניתוח, אבל היא בסדר.
נשארתי אם הבנה שננגעתי במשהו משמעותי , אשר עדיין מבקש ניקוי, עדיין מבקש מפגש וקבלה. המוכנות להסכים לזמניות הפיזית, המוכנות להיפגש עם השינויים שגוף עובר לאורך השנים, עם ההזדהות העמוקה שיש לי לגוף וגם המוכנות/הסכמה לכך שאני תודעה אינסופית, זאת שמכילה את כל זה בתוכה….זאת שהינה נצחית וחופשיה כל הזמן. אני לפני המוות! וגם אחריו!
תודה לך אלוהות על העזרה בכל הניקויים, על התזמונים המושלמים המתרחשים מרגע לרגע
ועל אימא שלי
תודה לכם על היותכם
האם יש לכם גם חוויות ניקוי הקשורות לבריאות ומוות?
אשמח מאד אם תכתבו עליהם, תשתפו, כדי שכולנו נוכל להתעורר עוד
סמדר דבורה