משהו קרה לי בשבועיים האחרונים. זיכרון עלה שהוביל לריב עם אדם קרוב. כל כמה שניקיתי, הילדה הפנימית לא שחררה. והבנתי שכאן יש בקשה למשהו אחר. לא להפסיק את הניקוי, אבל לאפשר לאותו זיכרון להחוות על ידי עד הסוף. הזיכרון שיושב על  הילדה הפנימית  סוג של “צרח” בתוכי עד כאן!
ונכנעתי לה. באהבה. כל מה שרציתי זה לחבק אותה, לתת לה מקום. גם אם זה רק הזיכרון שעלה ממנה. לא היא באמת. וכך עוברים הימים, והגוף שלי עדיין נעול. הלב סגור. ולפעמים ביקורת מנסה לעלות כלפי עצמי, אבל לא שיתפתי פעולה. נחמתי אותה במצבה. אהבתי אותה במצב הכי מצומצם שלה.
איכשהו היום משהו קרה. בשקט בשקט, פתאום הלב התרכך. אני כל מה שביקשתי זה לחזור לנקודת האפס. למצב שלפני אותם זיכרונות שכיווצו אותי. והילדה שבי הרפתה, והאלוהות שבי הביאה מאנה, אנרגיית ריפוי. אין לי מושג אם הקשר יחזור לקודמו. אני מבינה שכאשר חוזרים לנקודת האפס, הכל אפשרי. הדרך לאהבה נפתחת שוב לעצמי ולסובבי.
למדתי מכל זה משהו חשוב. לא כל ניקוי דומה לקודמו. לפעמים הזיכרון כל כך חזק, העצמה שלו הבהילה. נראה לי ששנים רבות התכחשתי אליו. לתת לו אהבה זה לא היה חלק מהמשוואה. יש זיכרונות כאלה עזובים, אומללים, דחויים ומעוכים, שלאהוב אותם זה כביכול לא מסתדר. זה מבקש אומץ להיפגש עם הצדדים האלה בתוכי. שם זה נגע בי בנקודה שאני לא באמת “רוחנית” ו”ערה” אם יש בי כאלו דרישות מהסביבה. שמשהו בי לא בסדר. לאפשר לעצמי צלילה לתהומות שכאלה, בלי פחד מההשלכות של מהלך כזה? מניחה שכבר צללתי ללא מעט תהומות בחיי, ומשום מה זה מרגיש לי עכשיו חדש. כמו שלא היה מעולם. בתנועה הספירלית של החיים, הפגישה המחודשת עם החלקים שבי נעשית ממקום עמוק יותר.
בתקשורת שלנו עם האוניהיפילי שלנו, אנו מלמדים אותה להרפות. כמו כל ילד שלומד מהאימא שלו הרגלי חיים, הרפיה היא אחד החשובים בהם. להרפות מהזיכרונות שהיא מחזיקה. עצם השימוש בכלי הניקוי כמו תודה, הנו מסר לילד/ה הפנימי/ת להרפות. אם קורה מצב שיש זיכרון שלא משתחרר, אפשר להזכיר לילד/ה הפנימי/ת שיש לו/ה רשות להרפות, אבל וזה אבל גדול….אני אוהבת אותך גם אם את לא מרפה. וזה בעצם מה שחוויתי. אני אוהבת אותך גם אם את לא מרפה. אוהבת אותך עד קצה היקום לאינסוף. ואהיה סבלנית אתך כמה שתבקשי.
תודה לך אוניהיפילי מהממת שלי
תודה לאימא שבי שמפתחת סבלנות כמו כל אימא אוהבת
ותודה לכם על כל הניקויים שלכם.
אני מאד אוהבת אתכם
סמדר