כלים בהשראה פנימית

יקרות/ים,

 נונה חברתנו מהקבוצה משתפת על החוויות ניקוי שלה….ונוגעת במה שאנחנו קוראים לו, כלי ניקוי בהשראה פנימית. יש תמיד אפשרות שדרך התקשורת שלנו עם המקור, לקבל כלים אישיים עבורנו. תודה לך נונה על השיתוף

איך מתמירים כעסים ותומכים בילדה?

הטקסט נכתב תוך כדי תהליך, בהתנסות אישית, על פני כמה ימים. זה נושא נושא!
כשכל אחד בטוח שמה שהוא מרגיש זה הכי צודק וכמה שתסבירי עצמך אין בזה בכלל שום טעם כי
הרי כל אחת יושבת רק בתוך עצמה ורק על רגשותיה יודעת. זה יכול לקרות בתוך המשפחה, בין
חברים, קולגות, ובין מדינות. כמו שאמרה לי פעם חברה – לכל אחת יש האג’נדה שלה. כל אחת רוצה
שהסיפור שלה ישמע. שהיא זאת שתקבל את ההתנצלות, וגם זה לא יספיק, היא תרצה שוב ושוב
להשמיע לך כמה פגעת בה וכמה היא היתה תמיד אך ורק בנתינה אליך! בינתיים את כבר לא ישנה
בלילות.
מוכר? אז מה עושות?
המבקר אומר לך, כדאי לך להקשיב, אולי תלמדי מזה משהו.
אך האם זה עובד ככה? כשאומרים לאדם אתה רע הוא נהיה טוב? זה מרפא את היחסים?
ואז נוצר פינג פונג. הרי כל אחד מהצדדים רוצה שיחמלו עליו, שיזדהו עם כאבו, שיבקשו ממנו
סליחה. שיודו בריש גלי שהוא צדק ואת טעית. מבוגרים כילדים אין שום הבדל בכלל!
לילדים יש מבוגר אחראי שיכול אולי להרגיע את הרוחות, להבטיח לכל הצדדים שהם אהובים ורצויים
וכך ירגעו אט אט הרוחות. מי הוא המבוגר האחראי בסכסוכים בין מבוגרים?
הרי את הכעסים אנחנו חוטפים ישר לילדה הפנימית. האם היא תסגר ותתחבא או שתחזיר המכה
בחזרה? שתי האפשרויות לא ישנו את המצב.
אז מה עושות? לערב את כולן הרי רק מחמיר את הבעיה אז זה כבר נהפך ללשון הרע, מלחמת
אחים ובין מדינות -למלחמת עולם. לא נותר אלא לבנות את הכלים מתוכי.
כמובן הו’אופונופונו יומם וליל. המופנה לילדה הפנימית.
אם יש משהו בזכרון שלי שיצר את הבעיה הזו, אני מבקשת לשחרר את הזכרון הזה. אני אומרת ל
ילדה הפנימית, זו שצברה את הנסיון הפוגע וזו שמתעקשת עכשו שאשים לב לפגיעה שלה ואגן
עליה- אני אתך, את לא לבד. אני מצטערת, סלחי לי. אני אוהבת אותך. תודה לך.
ככל שהכאב רב יותר אני אומרת את המשפטים לעיתים תכופות יותר. נושמת ונושפת איתם עד
שהמחשבה מעוררת הכווץ מתאדה מעצמה. לא תמיד במהירות, יש שזה תהליך של ימים.
בימים מלחיצים יותר, אני נהיית כמו תקליט שבור. לא מפסיקה לרגע.
הפעם, אחרי מספר ימים, תוך כדי תהליך הניקוי הבנתי שצריכה כלי נוסף. אז המצאתי אותו.
בובת צד שלישי. במקום הפינג פונג בין שני הצדדים הנעלבים הצבתי ביננו את הצד השלישי. בדמיון.
אני יכולה לתת לו צורה כמיטב דמיוני. הוא יכול להראות ממש מרושע ומאיים, או מיסכן נורא. אולי
יצא מציור שראיתי לאחרונה. לי אישית אין חשק לצייר אותו דוקא, אולי לאחרים זה מתאים יותר.
הבנתי שמה שיעזור זה מה שעובד. את הפינג פונג במקום לספוג בלב- אני שולחת ישר אליו, אל
הדמות הנוספת. גם את מה שאני הייתי רוצה לענות, כדי להגן על עצמי וגם את מה שמופנה כלפי.
במקום לספוג בלב ובום- בילדה הפנימית – שולחת אליו, לשעיר לעזעזל וכמה שישחיר ויתמלא
ברפש- זה מעולה, אין לו שום בעיה עם זה. זה ממש תפקיד שמתאים לו בול. כמו ציור בדיו שחורה
שניתן להוסיף לו עוד ועוד כתמים כהים. הוא יספוג הכל. בשביל זה הוא קיים. אפילו נתתי לעצמי
לדמיין את החומר ממנו הוא עשוי, כך שיכול לספוג היטב את הכל. אני יכולה להמשיך בזה כמה
שצריך, הוא לא בורח לשום מקום. אני כבר יודעת מה אני מחפשת. את השקט בתוכי. הוא שם או
שהוא לא שם. אני חוזרת לילדה ובודקת מה שלומה. גם זה לא תמיד כל כך פשוט. מתי למדתי
לתקשר ולדבר אתה? הרי שנים התעלמתי ממנה, כמו שהתעלמו ממני כשהייתי קטנה.
גם לתקשורת אתה אימצתי “אובייקט מעבר”. אני זקוקה לראות, ללטף , לחוש ולהרגיש אותה באופן
פיזי. הפעם הדמות איננה דמיונית היא ממש פיזית ונוכחת בנוכחות רכה ומתפנקת ממש לידי.
החתולה שלי. ויודעים מה? כשאני בתוך הכסאח בתוכי- היא מתרחקת! כשאני נקייה- היא לא זזה
ממני. יש לה אפילו יתרון על הילדה- היא עונה לי בגרגור.
אחרי כמה ימים….
כמו שכבר ניחשתי הפינג פונג לא הסתיים כל כך מהר. תמיד הצד השני רוצה עוד להשמיע את
טענותיו ובמקרה הזה דחיתי כמה שיכולתי כדי לחוס על עצמי אבל לא יכולתי להמנע עד אין סוף. לא
ידעתי איך אגיב, ידעתי שמצבי הרגשי עדיין עדין מאד וכל גל נוסף של טענות יכול להוריד אותי בחזרה נמוך.
אחרי מספר ימים שבהם קיוויתי שאני על מקומי האישי (בשפת ימימה) האזנתי להודעה ארוכה
ורהוטה של האשמות. למחרת פשוט חליתי. התעוררתי בבוקר יום ראשון וידעתי שהנה התגנבה לה
פה המחלה. מה שלא ידעתי שהגוף החכם עושה בשבילי את העבודה.
ביקשתי התמרה של רגשות? קיבלתי!
בחצי הראשון של יום המחלה עוד נתתי לעצמי להרגיש נורא מסכנה, ממש קורבן ובליבי האשמתי
את הצד השני שבגללו חליתי. לאט לאט נכנעתי, הפסקתי לחשוב, הפסקתי להתחשבן, להאשים
ולהיות מואשמת, הייתי רק עם הגוף שלי. פשוט חולה. (בדיעבד- לא מחלה אלא ניקוי)
אחר הצהרים פתאום הגיעה התובנה- המחלה הפיזית הגיעה כדי לאפשר לעצמי להיות לגמרי פה
בשביל עצמי באופן שלם והנה, לראשונה מאז החל הקונפליקט (6 ימים קודם) הרגשות שקטו ונחו !
הסבל פסק. הילדה שהיא לגמרי הגוף הפיזי קבלה סוף סוף ממני את כל תשומת הלב! כמה מרגש
להבין דרך הגוף!
למחרת כבר הייתי בשלהי המחלה. עד הערב מה שהחל כשפעת רצינית- נגמר וכאשר בדקתי
רגשות הכעס והעלבון – הם התמוגגו!!!!! הכל נוקה.
יצאתי מהמקום של אני מול השני. המלחמה פסקה. קסם!
הגוף = הילדה שבי הם פשוט גאונים!
היא אלופה בלנקות!

נונה לילה מגד

Leave a Reply

Your email address will not be published.