טוב, יש איזה התנסות אחת שהתרחשה די בתחילת המסע שלי בזהות העצמי דרך ההו’אופונופונו והיא הייתה כל כך ______ (תוסיפו לבד כי הכול הולך) שלא הייתה לי ברירה, אלא להמשיך בניקוי. הבוראת יודעת תמיד איך לפתות אותי, להראות לי את הפוטנציאל, כדי שלא אחשוב בכלל על פרישה.

יש סיבה שלקח לי כל כך הרבה שנים לכתוב עליה. היא באמת מחוץ לנורמה, לפחות כך היא נחוותה עבורי. ועכשיו, זה ממש לא משנה מכיוון שמה שבא והולך מבחינתי הוא זיכרון בלבד😊

כמו כמעט כולכם, נחשפתי לזהות העצמי דרך הו’אופונופונו דרך חברה שסיפרה לי על השיטה ומשם הדרך לספר אפס מגבלות היה קצר. בארץ הארגון העולמי עוד לא היה נוכח. אז הלכתי לסדנאות שהיו זמינות באותה תקופה. מאד אהבתי אותם והם בהחלט תרמו בתחילת דרכי. באירוע הראשון, הייתה הצעה לכולם להזמין את הילדה הפנימית באחד הבקרים לבילוי. להזמין אותה לצאת לעולם ולהינות, להשתעשע.
ההצעה הזאת מצאה חן בעיני במיוחד. החוויה הראשונה שלי עם הילדה דרך הו’אופונופונו הייתה חזקה במיוחד, והרגישה כמו אירוע מכונן. לכן להזמין אותה ליום של כייף, שבו היא תראה את עצמה לעולם, שבו היא תצא לאור, הרגיש באמת כמו לידה.
למחרת של הסדנה, זה מה שעשיתי. הזמנתי אותה ממש יפה, הצעתי לה להעז ולהראות לי את מה שנמצא במעמקים, על פני השטח. ההזמנה הייתה מלאת כוונה ואמת.

ואז המציאות תחילה להשתנות. זה הרגיש לי שכל מה שהסתכלתי עליו היה מועצם, קצת כמו לקחת מרחיב תודעה חזק במיוחד. אני גרה בכפר כליל, ובזמנו היה לי שכן עם כלבים ענקיים, אני זוכרת שהלכתי אליו והכלבים התחילו לרוץ אליי במהירות שיא, ולקפוץ והייתה התרגשות אדירה במרחב. ראיתי שהכלבים מסתכלים עליי כאילו אני עליסה מארץ הפלאות, והם ניסו ממש לקפוץ עליי באקסטזה. פחד עלה, נשמתי והמשכתי להתבונן עליהם, וזה הרגיש קצת כמו החליל מהמלין , שהוביל את העכברים מחוץ לעיר בעזרת חליל. אמרתי לכם שזה קצת הזוי…זה היה הרבה יותר עצמתי בחוויה .מילים באמת לא מתקרבות. הכלבים ממש ראו את הילדה שבי והייתה בננו תקשורת מעבר למילים, קצת דרמטית.
באותו יום הלכתי לגן של הבן שלי, ושם העברתי הפעלה לילדים. ואותו דבר התרחש. הילדה הפנימית שלי הייתה כל כך “בחוץ” שהילדים רצו לטפס עליי, לחבק אותי, להתקרב אליי פיזית, הייתי אחת מהם. והם הרגישו זאת לגמרי. אימא אחת שאלה אותי, סמדר מה קורה אתך? היא קלטה שמשהו בהחלט לא בשגרה. הילדים הגיבו כמו הכלבים…בסוג של אקסטזה. וכך היום הזה נמשך כמו הזיה אחת גדולה. אני לא ממש זוכרת הכול, רק את העצמה האדירה שיש בילדה הפנימית כאשר היא מחליטה לצאת לאור. את ההשפעה שלה על המרחב ועל העולם. בערב כבר התרסקתי לשינה….ובבוקר, הילדה כבר לא נראתה באותו אופן. ההצעה לצאת אל העולם, הייתה כמו לקחת גלולת קסמים משנה מציאות. זה הבהיר לי עד כמה התת מודע מחזיק את כל העולם, וכמה שתזוזה אחת מהרובד הזה יכולה להניע את כולו . קצת כמו אפקט הפרפר.

אז הנה הצעתי לכם….אם נכון לכם, מרגיש לכם מתאים, אולי יבוא לכם גם? להיפגש עם עצמת התת מודע שלכם. להעיר את השמחה וחדוות החיים שתמיד קיימת.

השיתוף לא כדי שתחפשו או תבקשו את אותו דבר. הילד/ה שבכם והאלוהות ידעו בדיוק מה נחוץ עבורכם ומתאים. אני כנראה הייתי כל כך מודחקת, שהילדה פשוט פרצה ברעש וצלצולים.

תודה לכם ואני אוהבת אתכם מאד

סמדר דבורה