לאהוב את מה שיש

לאהוב את מה שיש,

הניקוי הוא תרגול ללא הפוגה. לפעמים מצליחים לנקות תוך כדי שהמאורעות קורים. ויש מצבים שהזיכרון כל כך חזק ומשתלט, אין בנו יכולת התבוננות ויש התפרצות. אצלי מצאתי שאני תמיד יכולה לשחזר מאורע שקרה, כדי לנקות. זאת אומרת למשל, אם האשמתי מישהו בחוסר צדק, אני יכולה לשבת בשקט, לקדיש זמן ולהחיות את הסיפור, לאפשר לעצמי לשחזר את הזיכרון, יותר נכון את חלקו, ואז לבקש ניקוי.

ויש את הנושאים האלה הממש ממש רחבים. אלה שהכי קל להאשים אחרים לגביהם. ולשכוח לנקות.
למשל, היחסים של יהודי ישראל וערביי ישראל,
או התנגדות לחרדים, או לנטורי כרטא, או התנגדות לביבי, או סגירת פסטיבל דוף. זורקת כאן נושאים שמעלים את האדום לעיניים.
האתגר עם נושאים כאלה, זה שממש לא פשוט להסכים להסתכל פנימה לגביהם. די נתקעים על האשמה, על הביקורת, וזהו. אין בדיקה, והרי ברור שהם טועים?! מישהו טועה. זה לא קשור אליי.. אני? אני צופה מהצד. זה לא שלי.. מכירים את המשפט ה”רוחני” הזה?

זהות העצמי דרך ההו’אופונופונו מכוונת להבנה שאין כלום שאינו שלי. הכול הוא חלק מגופי. אם יש סכסוך, או אלימות, או שנאה ל.. זה מה שאני חווה. מקורן בזיכרונות הלא מודעים בתוכי. ואני רואה רק את קצה הקרחון.
מישהו בשלב כזה או אחר, מוכן לקחת אחראיות!
יש הבנה שלקיחת האחראיות נשמעת. רלוונטית . כל כך חיונית למציאות העכשווית.
אז האם יש את היכולת הפנימית לאהוב למשל את הסלידה מביבי. את אותה תחושה שאני מרומה? את הביקורת, את הנואשות ועוד…האם אני יכולה באמת לאהוב אותה ולהודות לה שהיא באה להראות לי עוד מקום המבקש תיקון?
האם אני יכולה לאהוב את התסכול משנאת האחים הקיימת בין הציבור הדתי חרדי והחילוני (אפשר לקרוא לחילוני גם משהו יותר מואר. יש רעיונות?) האהבה שלי למה שזה מעלה בי, זה המפתח. זאת ההשתוקקות הפנימית לניקוי ותיקון. כאן האלוהי יכול להתערב ולעזור.
לאהוב את החלק הכי לא אהוב, את החלק הכי לא נעים, את החלק הכי סוער ומבלבל בנו, עד כדי כך שאנחנו חושבים שזה מי שאנו. זאת המתנה

:))לאהוב את מה שיש ממש כמו השם של הספר של ביירון קייטי

תודה תודה תודה

אני מאד אוהבת אתכם

סמדר דבורה

Leave a Reply

Your email address will not be published.