תרגול לאחדות פנימית – מה קרה….

שמעתי יום אחד את ד”ר היו לן מספר על ניקויים שהוא עושה כאשר הוא נוסע במכונית שלו. הוא דיבר על כך שהכבישים מלאים בזיכרונות של אנשים, כאשר יש פקקים המחשבות של כולם מהדהדים לכולם וגם לדרכים עצמם. יש הרבה מקומות שיש בהם סכנה לתאונות בגלל ריבוי הזיכרונות באותו מקום. חשוב לנקות.
בנוסף האדמה מאפשרת את בניית הכבישים עליה, חשוב להודות לה, ויש כאן הזדמנות להתבונן בכל הדבר הזה ולנקות את מה שזה מעלה בתוכנו. הוא העלה את הנושא של שיחה עם המכונית שלנו . כמה חשוב להודות למכונית, לומר לה שאוהבים אותה. הוא הוסיף ואמר שאנחנו בעצם נפגשים בנסיעה עם עצמנו ואם נסכים לנקות את מה שזה מעלה בנו, הניקוי יהיה משמעותי. עכשיו הוא לא אמר זאת במילים אלה. זה כמובן הבנה חופשית שלי.

מה שממש פיתה אותי זה האפשרות לנסוע על הכביש בלי פקקים. הוא אמר שלעיתים מאד רחוקות הוא נתקע בפקק. הוא מנקה הרבה לפני, תוך כדי ואחרי. מן הסתם לא שומע מוסיקה😊

כן, יודעת, אג’נדה….אבל הפיתוי קרה.

אני זוכרת את הרגע הזה שנכנסתי לפני כמה שנים למכונית שלי והחלטתי, אוקי, היום אני מתחילה לשוחח עם הכבישים , עם אימא אדמה, עם הנוף שאראה בדרך, עם כל מה שיעלה. היום אני אפתח את הלב שלי להרגשה העולה בי במפגש עם הנושאים הללו. וזה מה שקרה. בהתחלה היה ממש מוזר. הרגשתי כמו גוש בתוכי סגור ואטום. ניקיתי וניקיתי וביקשתי להרגיש עוד. ואותו גוש פתאום התגלה כמקום שפחדתי לגשת אליו. מקום מודחק, מקום שמור שסגרתי מי יודע מתי, כדי לא להרגיש את הקשר שלי האינטימי למה שסביבי. הכול תוך כדי נסיעה במכונית.

עבורי נהיגה היא אחת החוויות היותר מדיטטיויות שיש. וכך באותה נסיעה גורלית, שינוי החל לרקום עור וגידים. משהו נפער בלב, קפצתי לתוך הרגש לא נעים והתרגול בו שינה צורה לאורך זמן. ככל שהעזתי לחוות אותו יותר ויותר , כך הפער ביני לבין הפיצול הפנימי אשר הפריד אותי מהכביש, מהאדמה, מהנוף הנגלה בפניי הלך וקטן. מאז התקשורת הזאת עם עולמי כל הזמן מתרחבת והולכת. התרגול מאמן את השריר הפנימי הזה , פותח שערים המאפשרים תחושה של הליכה ההולכת ומעמיקה בתוך מי שאני כאשר זה מורגש עד חלקיקי האוויר אשר לתוכם אני צועדת.

אין כאן לומר שאני באיחוד מושלם. רק לתת כיוון לכך שישנה אפשרות לתרגל אחדות מתוך ההשתוקקות הפנימית המבקשת להרגיש את הקשר ביני ובין עולמי ברמה הקרובה ביותר שיש. עולמי הוא באמת אני, חלק מגופי.
די ברור שהתרגול הזה מתפשט לכל עבר, גם לכל האנשים שאני במגע אתם, גם לקבוצה המופלאה הזאת ונראה שרבים מאתנו באותו תרגול ממש, רק מעצם ההסכמה לניקוי והבנה שבאמת אנחנו אחד.
זאת אינה סיסמא. זה פוטנציאל אפשרי עבור כל אחד לדעתי, דרך תרגול שריר הרגש. להעז להרגיש את מה שעולה, ורק אז להודות, לאהוב.

בזמן האחרון, הנושא עלה בכל מיני שיחות עם אנשים קרובים אליי, בזכותם יכולתי לראות איפה זה בעצם התחיל אצלי. מה הייתה הנקודה שיצרה מפנה והעירה את רצון התרגול. אולי יעורר גם בכם, ואולי דרך אחרת..

אשמח לשמוע את שלכם.

אני מאד מאוד אוהבת אתכם

ותודה על כל הניקויים המאוד משמעותיים שלכם.

מי ייתן ואנו, משפחתנו, קרובנו ואבות אבותינו נדע שלום ואהבה ומעבר לכל הבנה

סמדר דבורה