עדיין בפורטוגל, חצי מסע כבר מאחורי. אני מתארחת אצל חבר ממש קרוב , שמו דיוויד. הוא מקומי ובזכותו אני חווה את פורטוגל באופן מאד ייחודי. זה מרגיש כמו טיול 5 כוכבים.
יש למשפחתו בית באחד הכפרים בצפון פורטוגל ושם היינו בשבוע הראשון. יש לכל אחד מאתנו את הקצב שלו במרחב, והרבה כבוד לייחד וללחוד.
יום אחד הכנתי המבורגרים מושקעים. לרגישים…סורי. דיוויד אמר לי שהוא לא אוכל כרגע בשר. בכל מקרה הכנתי אותם ושמתי בצלחת במטבח. ואחרי כמה שעות ראיתי שהוא אכל כמה מהם. מאד שמחתי ….בכל זאת קצת פולנייה. ואז הוא אמר לי שהוא רוצה גם לשלם עליהם. שנחלוק. באותו רגע זה נשמע לי לגמרי הזוי. מה פתאום, אמרתי לו. הכנתי ואני שמחה לחלוק איתך. מה, נתחשבן עכשיו על זה? אתה מארח אותי באופן כל כך נדיב, ואם אני יכולה לחלוק איתך משהו, יותר מאשמח.
השיחה הזאת נגמרה באווירה ממש נעימה ואוהבת.
וכך עברו עוד כמה ימים, פתאום אני מבינה שכנראה יצא מהשיחה הזאת שאני הפכתי למממנת המזון המשותף שלנו. וזה הלחיץ אותי. לא באמת באתי ערוכה לכך, וגם התחושה הפנימית הייתה שזה לא מתאים.
היות ואני מנקה, זה גם נכנס לתוך כל התהליך של המחיקה , עד שלפני יומיים הרגשתי שאני חייבת, אבל פשוט חייבת לדבר אתו על זה. הרגשתי כעס בתוכי ולחץ בלב. הלחץ היה לעמוד בתקציב הכלכלי שלי לנסיעה הזאת. ובאותו בוקר, ממש רציתי כבר לראות אותו כדי שנוכל לפתוח את זה. עכשיו, זה מצב לא חדש לי, להרגיש חוסר נוחות ואז אני מתקשרת את החוסר נוחות הזאת ובדרך כלל זה פותר הכול.

כאן קרה משהו הרבה יותר מעניין.

בעוד אני מריצה בתוכי כל מיני משפטים שיבהירו לו את המצב, יסבירו ויתנצלו על תקשורת לא מדויקת אולי מצידי, קצת חסרת סבלנות לרגע שאראה אותו כבר והלחץ הפנימי יעזוב אותי, קיצר חוסר שקט פנימי, אני שמה לב שהאיכות הצדקנית הזאת בתוכי, היא לא אני. והרי אני אינסוף, חסרת מגבלות. התבוננתי במקום הזה בתוכי, תוך כדי מלמולי משפטי ניקוי, אני החלטתי רגע לאהוב את אותו מקום בתוכי. ובאמת כאן הנס התרחש. משהו קרה לי בלב, משהו נפתח. ואז מחשבה עלתה בי – למה בעצם לא לתת יותר לדיוויד? האם לא היה נחמד אם הייתי לגמרי משלמת על כל המזון שלנו? תכלס זה המצב המושלם. וממש הרגשתי זאת בלב. החוויה הזאת הייתה די מדהימה, מכיוון שברגע, כל ההתלהמות וההתנגדות הפנימית נעלמו!
והרגשתי שאין צורך בכלל לשוחח אתו על כך. אני אמשיך לנקות, כך החלטתי ונראה מה קורה.
דרך אגב, רק אז הוא הופיע בחלק המשותף של הבית, ומפגש נוצר.

אני לא יכולה לתאר לכם כמה הנאה עברה בי שהלב נפתח באופן הזה. הדאגה הכלכלית התנדפה לה לחלוטין. המזון בפורטוגל הרבה יותר זול מבארץ, והרגיש לי שזה לגמרי אפשרי. וגם שהבוראת בתוכי משתעשעת איתי ודוחפת אותי למקומות חדשים של אהבה.
לא העליתי את הנושא, ובינתיים הכול ממש נעים. הוא בכלל קנה לעצמו אתמול כל מיני מאכלים…כך אולי הייתי קצת בדמיונות. כהרגלי. אני עדיין מכינה לו המבורגרים…:)))
מה שאני מגלה יותר ויותר, שהמתנה היא דבר הכרחי . לא למהר כדי להימנע מזיכרונות שתמיד מנסים לנהל את המציאות. ומצליחים. חדש יכול להיכנס לכל סיטואציה. אם ממתינים בסבלנות.

אני מאד אוהבת אתכם.
ושמחה שממש בקרוב קרוב אני אפגוש רבים מכם בסמינר

זה ממש משמח אותי, הניקויים המשותפים שלנו יחד
אם יש אקטיביזם בעולם, אנחנו ההתגלמות שלו😊

סמדר דבורה