קהילה נפלאה

בשקט בשקט כולנו ממשיכים לנקות, נכון?

החיים עם ההו’אופונופונו מקבלים תפניות אחת ל..

החודש האחרון יצא לי לבלות 6 פעמים בבתי חולים.

זה הגיע לרמה שהייתי צריכה לתפוס שיחה צפופה עם הבורא ולשאול מה פה קורה פה?

ליוויתי את אימא שלי פעמיים ואז חבר היה צריך לעבור ניתוח וליוויתי אותו בכל התהליך.

כל פעם כול העיסוקים שלי התפנו עבור הליווי הזה. כל המחויבויות שלי התבטלו להם כמו קסם האמת, עד שלא יכולתי בכלל לתרץ למה לא. היה ברור שאני נדרשת כאן ללוות ולנקות!

באמת בתי החולים זה מקום שיכול להיות ממש לא פשוט.

היו לי כמה חוויות קסומות. אבל אני זוכרת פעם אחת ממש מאתגרת.

הייתי בבית חולים נהריה במיון עם אימא שלי, והיה שם רופא שפשוט הפעיל את כל כוחות הסבלנות שלי. לדוגמא מהרגע שהוא שחרר אותנו, לקח לו שעתיים להכין את התיק לשחרור. אני לא האמנתי שזה קורה ובתוכי טיפסתי על קירות. עכשיו בשלב הזה אני כבר אחרי 3-4 פעמים של 12 השלבים, כלי ניקוי תמידיים, ובכל זאת, זה נגע בי במקום עמוק של חוסר סבלנות ופשוט הייתי צריכה להסתכל על זה ולהיכנע. וואו. לא פשוט זה היה.

בסוף כן, הרפיתי וכפי שאתם בטח מכירים, התיק הגיע לידיי ויצאנו.

מה בעצם אני כותבת כאן?

שלפעמים הזיכרון עמוק ועיקש במיוחד. ועל הנושא הזה יש לי עוד דרך ומי יודע מתי חסד יגיע והזיכרון ישתחרר. מי יודע איזה זיכרונות דוריים יש ביני ובינו, בין דורותינו, בין כל האנשים שהגיעו באותו יום למיון בו שהינו 8 שעות. מזל שהיה רגע בו קיבלתי השראה לצאת רגע החוצה ולהתבונן בשמיים ובכוכבים. אין לי מושג מה באמת קרה שם, אבל אפילו כעת אני עדיין מנקה על זה.

משהו בכניסות שלי לבתי חולים מעירות בי הרבה זיכרונות.

אני מבינה עוד עד כמה נדרשת סבלנות בתהליך. כי הרי אני לא מחליטה מה משתחרר.

אני תפקידי זה לבקש ניקוי על נושא כזה או אחר.

יש בדבר דרישה לענווה והסכמה לאבד שליטה.

נו, כל החיים עוד לפניי

אני אוהבת אתכם מאד

ואם מה שכתבתי עורר בכם משהו

אשמח שתשתפו בתגובות

סד”ש