הדרך אל נקודת האפס רצופה בניקויים אינסופיים של זיכרונות החוזרים על עצמם בתוכנו😊
הזיכרונות הם ממש רבים ובאמת אין לנו מושג מה נמחק מהתודעה שלנו.
וזה לא חשוב. האלוהי שבנו יודע בדיוק, גם מה למחוק וגם את סדר המחיקה. המפגש עם נקודת האפס קורה כל הזמן, כל פעם שישנה בקשת סליחה וחרטה, הכרת תודה, יש מפגש עם הריק. ובגלל המהירות של האירוע, לא מכירים בכך.
לכן, כל מי שמתרגל את זהות העצמי דרך ההו’אופונופונו סביר להניח, שבשלב כזה או אחר
יחווה שהחיים הם פחות עמוסים בזיכרונות. וסביר להניח שיגיע רגע אשר בו תהיה חוויה של השראה, של נס כזה או אחר…חוויה של אינסוף. האמת עוד לא נתקלתי במישהו/י אשר תרגלה את השיטה לאורך זמן , ולא חוותה איזה שינוי. (אין באמירה זו הבטחה כלשהי)
ואם כן, ממש אשמח אם תשתפו כדי שאבין יותר.
אתם יודעים, אני בן אדם אשר בוחן בדרך כלל לעומק כל דרך שקוראת ללבי, ודי מרימה כל אבן בדרך, שואלת שאלות….ולאורך השנים הללו בקשת סליחה וחרטה על הזיכרונות המתקיימים בתוכי, הוכיחו עצמם כדרך מאד פרקטית , יישומית ויעילה להסרת המיותר.
הנתיב הזה באופן יעיל משיל קליפות, ומייצר מרחב של ענווה מול הבורא, מול החיים, תקשורת שהינה חסרת מילים עם הפנים.
מה שאני בעצם רוצה להגיד בפוסט הזה, שלהגיע אל נקודת האפס היא יופי של כוונה. עם זאת הדרך לא פחות חשובה. הלימוד בה הוא עשיר, מגוון ומכניע. ואין קיצורי דרך….למרות שגם במילים אלה יש מלכוד. להגיע אל נקודת האפס , זאת תמיד אפשרות מידית. מכיוון שהיא בתוך כל אחת ואחד מאיתנו. כאן ועכשיו. הכי קרוב שיש. ועם זאת לא רבים עושים זאת במיידי….אז מה היא האמת? בטח באמצע.
תודה על הדרך, על המפגש עם מה שיש כעת, על כל היופי והגילוי.
תודה לכם על ההתמדה שלכם בניקויים, על המוכנות לנקות גם אם לא יודעים על מה, על האומץ לצעוד אל הלא נודע
תודה לבוראת אשר מביאה תמיד את מה שנכון לרגע ועוזרת לכל בקשה ובקשה
תודה לאימא הפנימית אשר בוחרת בניקוי ודואגת לילד הפנימי
תודה לילדה הפנימית שמסכימה להרפות עוד ועוד ולצאת לעולם בהשתובבות
אני מאד אוהבת אתכם
סמדר דבורה