בתוכינו יש כמות עצומה של זיכרונות החוזרים על עצמם מעידנים רבים. כבר הנחתי וכיוונתי אנשים רבים בתהליכי שינוי, לפני הלימוד של שיטה זאת ובאותו זמן הגדרתי את עצמי כ”מטפלת”. ואז למדתי והבנתי מה זה אומר לקחת אחראיות. כל אותם אנשים שמגיעים אליי לעזרה, בעצם באים בשבילי. “הבעיה” שלהם קיימת בתוכי. אנסח את זה אחרת- הזיכרונות הקיימים בתוכי משותפים לזיכרונות שלהם והם נותנים לי הזדמנות לנקות את מה שהנושא מעלה בי. וזה קורה לא רק עם אנשים המבקשים עזרה, אלא בכלל עם כל מי שבחיי. בהתחלה זה העלה בי המון קשיים לקבל זאת, ובדקתי את זה מכל הזוויות האפשריות. ראיתי שרק כאשר אני לוקחת אחראיות על חלקי בעניין, יכול לקרות שינוי פוטנציאלי אצל האחר. והיום אני מרגישה שמשלמים לי על לקיחת אותה אחראיות. לא על משהו אחר. בתהליך הזה, כתוצאה מלקיחת האחראיות, חסד הגיע ושערים של ראייה חדשה נפתחו. לא משהו שיכולתי לצפות אותו מראש. והנה סיפור על שער אחד כזה שנפתח והובלתי אליו באופן התמים ביותר מצידי. אחד מכלי ההו’אופונופונו מנקה נושאים הקשורים להפלות, והתאבדויות. דרך הכלי ניתן לנקות את את אותם זיכרונות החוזרים על עצמם ואולי להשתחרר מההשלכות שלהם.
הנושאים הללו ממש נגעו בי. חלק ממקום מודע והרוב, לא. היה מאד מעניין עבורי לנקות על הפלות מכיוון שעברתי בעצמי 2 הפלות שאחת הייתה הפלה טבעית ואחת הפלה יזומה. נשארה בי תחושה מעורבת לגבי ההפלה היזומה וגעגועים לעובר שבזמנו רצה להגיע. זיכרון שחזר על עצמו שוב ושוב על האבדן ואולי החלטה שגויה שלקחתי. לאחר מספר חודשים של ניקויים, תוך כדי שימוש בכלי הניקוי על הנושא, הכול נרגע בי . והפרשנות שלי למה שקרה היא שהנשמה חזרה למקומה. הסיפור שלי ממשיך…
.לפני כשנה, נסעתי לבקר חברה בהרי ירושלים. וישבנו לנו בשמחה רבה בביתה, יחד עם חברה טובה נוספת שבאה לראות אותי. שוחחנו על כל כך הרבה נושאים…עד ששאלתי אותה בתום לב לחלוטין, מה עם…..? לא אציין את שמו כדי לשמור על פרטיות הנפשות הקשורות לעניין. היא הסתכלה עליי ועל החברה הנוספת ואמרה, “מה, את לא יודעת?” אמרתי “לא! קרה משהו?” ואז היא פשוט אמרה שהוא התאבד. להגיד שטולטלתי, יהיה ממש עדין. הרגשתי איך כל הגוף שלי נכנס לסוג של שוק. מעולם לא הכרתי מישהו שבחר בהתאבדות. לפחות לא בחיים האלה. אין לי מושג למה שאלתי אותה עליו. לא שוחחנו עליו לפני כן במשך שנים רבות. באותו רגע, נפלה בי הבנה שממש הגעתי אליהן כדי שהשם שלו יעלה. כדי שהניקוי יוכל להתרחש , כי משהו לא טוב קורה לנשמה שלו. מאותו רגע כל המפגש השתנה ודי נכנסתי לסשן ניקויים שלקח אותי למחוזות אחרים.
אתם בטח יודעים שביהדות נשמה של מתאבד, לא נקברת בבית הקברות. אלא מחוץ למקום. אף פעם לא הבנתי למה. זה נשמע לי הזוי, לא אוהב, לא מתחשב וכו’…מיד ניקוי החל לפעול דרכי , זה הרגיש כמו משהו עצום שעובר בי, ואני מודה לו, אוהבת אותו, ומתמסרת לדבר. הרגשתי וראיתי את הנשמה של אותו אדם יקר שלקח את חייו. וראיתי שהוא עדיין נמצא באותו מקום שהאירוע התרחש, באותה תנוחה. הוא לא עזב את הממד הארצי. לא עבר לעולם הנשמות. תהליך הניקוי המשיך ימים רבים לאחר מכן…וכל אותו זמן ראיתי שינוי הדרגתי במצב הנשמתי שלו. לאט לאט הוא עלה מעל לגוף. ועדיין נשאר קרוב . הבנתי שהתאבדות זאת החלטה מאד קיצונית אשר בדרך כלל נעשית ממקום של מצוקה ועוד סיבות שאין לי מושג עליהם. ולאחר מעשה, הנשמה נכנסת למצב שהיא לא יכולה לזוז ממקומה. היה נראה שהנשמה שלו קפואה בזמן, תקועה באותו אירוע בלי יכולת לעבור לממד הנשמות. בזמן הזה גם חקרתי קצת את התפיסה יהודית והבנתי שהם צודקים בהבנה שלהם לגבי הנשמה. לא סתם הקבירה שלהם נעשית מחוץ הקברות. בדרך כלל צריך לשבת מניין כדי שהנשמה תחווה סליחה ומחילה ותעבור לעולם הבא.
אבל המשכתי בניקוי, כל יום, וביקשתי עזרה. הנשמה שלו כבר עלתה מאד ועדיין לא עברה הלאה. המשכתי לבקש עזרה מכל מי שיכול לבוא ולעזור לנשמתו לעבור הלאה. אוסיף עוד ואציין שבגיל 7 החבר היקר שעליו אני כותבת, איבד את אביו, כי הוא התאבד גם. וההיסטוריה חזרה על עצמה כאן, חברי השאיר בן בן 7 במותו. התמונה הזאת מראה עד כמה זיכרון דורי נוכח בחיינו ואם לא מנקים, הזיכרונות האלה מנהלים אותנו ומשחזרים את הסיפור שוב ושוב.
האמת שלא חשבתי לכתוב תיעוד כזה אישי. אבל עוד אני כותבת מילים אלו, אני מבינה שיש הרבה בדרך שיכולים אולי להיעזר בעדות שזאת ואולי גם השראה לבוא ולקבל כלים שיכולים לשנות לנו את החיים ואת חיי הסובבים אותנו.
לאחר כחודש או קצת יותר, הנשמה שלו כבר לא הייתה נוכחת כאן! המניין נעשה באופן אחר. מן הסתם לא עברתי חניכה כזאת וניקוי כזה, בלי שיהיה לי חלק בזה, בזיכרונות האישיים שלי, של משפחתי קרוביי ואבות אבותיי. אני עדיין מבקשת סליחה ומודה על ההזדמנות לניקוי. וכן אני רוצה להודות לחבר המדהים הזה, שבזכותו אני כותבת מילים אלו, מכיוון שהסיפור שלו עבורי הוא הוכחה שאפשר להתבלבל ולהתערבב עם הזיכרונות , ולאבד דרך, ואפשר גם אחרת.
אני אוהבת אתכם מאד, ותודה על כל הניקויים שלכם.