נושא מרכזי ביישום של זהות העצמי דרך הו’אופונופונו. ההבנה שלנו עם זאת אינה מידית, והייתי אומרת מתפתחת בהדרגה בתוכנו, ככל שהניקויים מעמיקים, כך ההבנה לגבי אותה אחריות מעמיקה, יש פחות רעש שמפריע. כביכול.

אני לאחרונה, רואה שמבחן לקיחת האחריות פשוט לא מפסיק. . באנגלית response ability, יכולת תגובה, מאיזה מקום אני יוצאת אל העולם, מתוך זיכרון או מהשראה. בעצם יש לנו תמיד את שתי האפשרויות הללו בלבד להתנהלות חיצונית.

אי לקיחת אחריות בחיי (פעולה מתוך הזיכרון) יכולה להתגנב מהדלת האחריות, והמיינד שלי יכול לגמרי לשתף פעולה עם הזיכרון בלי שבכלל אני אבין שזה מה שאני עושה. המזל הוא שכתוצאה מתרגול של שנים, אני לא יכולה לשהות במרחב כזה יותר מדיי זמן. מעשה שהיה, כך היה:

לפני כמה שבועות, היה לי יום קסום. מהימים האלה שהכול זורם. ואני מודה לבורא בכל רגע על מתנת החיים הזאת. מכירים ימים כאלה?

ואז משהו קרוב אליי, אמר לי משהו שגרם לחוויית חורבן פנימית. לכיווץ לב. להתכווצות.

לא הבנתי איך האדם הסופר קרוב אליי היה יכול לומר לי את מה שאמר. אני לא יכולה להרחיב יותר כאן כי זה מעורב בעוד מישהו ואין אישור להרחיב.

אני הייתי בחוויית זעזוע פנימי עמוק. פתאום היום שהיה זכור בתוכי כנפלא, הפך לטרגדיה.

והרי כל מה שקורה לנו בחיים, הוא הזדמנות עבורנו לניקוי, מכיוון שהכול קורה כתוצאה מזיכרונות המתקיימים בתוכנו. והנה הגיעה לה הזדמנות לניקוי ואני לא ראיתי בעיניים.

אני אוסיף שגם במצב הזה ניקיתי. אמרתי תודה. אבל בתוכי לא הייתה חוויה רגועה בכלל.

הילדה הפנימית שלי הופעלה מזיכרון וכל הגוף התכווץ. הילדה הפנימית דרך אגב אחראית על פעילויות הגוף הפיסי שלנו.

הגבתי כלפי אותו חבר ממש באגרסיביות. באופן הכי לא מואר, מפותח ומבין שיש. הפכתי לקורבן ברגע והרגשתי רצון לנקום.

תוך כדי התנועה הזאת ידעתי שאני בסרט, ושאם אצליח לעצור, לנשום, לנקות עוד, להסכים ולהיפגש עם השד שעלה מתוכי, משהו יתגלה בפניי.

אבל באמת לא יכולתי. זה היה כל כך חזק. ממש צונאמי פנימי. וכדי לא להיפגש עם מה שעלה בי, כי פשוט לא הסכמתי לכך, האשמתי. מה שעלה כל כך כאב, אז כמו חיה פצועה תקפתי וגם השתבללתי בעצמי , הדחקתי את מה שהרגשתי מעצמי.

עברו בערך 24 שעות, והתחלתי לחוש אשמה. אשמה זה רגש מאד חכם לדעתי. הוא בא לדייק אותנו אל מול עצינו ואל מול העולם. הרבה פעמים עם זאת האשמה הופכת להיות כלי בידי המיינד שלנו, ובמקום לאפשר לעצמינו לחוות את התחושה שהאשמה מביאה אתה, בלי לחוש אשמה שזה מה שעובר בנו, אנחנו מתביישים ושופטים את עצמנו ונתקעים עם יישום הניקוי.

בזכות האשמה, התחלתי לנקות יותר ולבקש מהבורא עזרה, לשאול מה קיים בי שהביא אליי את ההתנסות הזאת, את חוויית הנטישה שחוויתי, נעזרתי במי שמש כחולים, נעזרתי בהברשה של כחול קרח על עצמי, משפחתי , קרובי ואבות אבותיי והברשה על המצב כולו. כמובן שיש עוד כלי ניקוי רבים, אבל נסתפק באלה במרחב זה.

וככל שהייתי במצב של חרטה פנימית על ההתנהגות שלי בעולם , כך משהו התחיל לזוז בתוכי וממש ראיתי את הכאב שעלה בתוכי. את הכאב שלא רציתי לראות. יכולתי לבקש עליו סליחה. לבקש ניקוי. ועל כל מה שנמצא מתחתיו, שכמובן אין לי מושג מה. ואז גם יכולתי לפנות לחבר ולהתנצל על מה שיצא ממני כלפיו.

מדהים מה קורה כאשר מבקשים סליחה אותנטית ממישהו בו פגענו. איך בעצם אפשר לתקן את קשר הלב. הוא לא היחיד ממנו ביקשתי סליחה. בקשתי סליחה בעיקר מהבורא.

כי בעצם כל דבר ודבר מהקטן ביותר עד הגדול ביותר מטרתו לטובתנו. מכיוון זאת הזדמנות עבורנו לראות מה קיים עוד בתוכנו , שבא להשתחרר ולעבור ריפוי. באותה נקודה לא ראיתי זאת ובחוויה שלי חטאתי אל מול הבורא. בחכמה גדולה הכול נארג בחיים , הזדמנויות חד פעמיות לפעמים, ואני לא יכולתי להעריך זאת באותו רגע.

זהות העצמי דרך הו’אופונופונו, היא נתיב רוחני! המקרב אותנו אל חלקינו הפנימיים, אל המשפחה הפנימית בתוכנו ואל הבורא בתוכנו! בקשת סליחה רחבה כזאת משחררת בכל כך הרבה רבדים. משהו ששווה בדיקה אם מדבר אליכם.

הרבה אמיתות נחשפו בפניי על עצמי באותם ימים, גילויים של ממש. כנראה זה היה רלוונטי לניקוי, כי אין ערובה לחשיפה פנימית כזאת במצבים כאלה.

לסיכום אומר שהשלום חזר לעולמי

אבל ההגות על אחריות אישית על מה שמתקיים בתוכי קיבל ניעור, והתרגול בנושא העמיק. לפעמים צריך לטעות ולסבול כדי לקבל תמריץ להעמקה.

אני אוהבת אתכם מאד….

מזכירה לכם שב 6 באוקטובר , יום רביעי בשעה 20:00 יש שיחה עם גוליה פוליקוב הנפלאה יחד איתי על ניקוי עם נושאי בריאות . אם יש לכם שאלות, בבקשה כתבו אותם בתגובות או העבירו אותם אליי בפרטי. אפשר לשאול שאלות ללא הזדהות! הלינק לאירוע נמצא בפוסט הראשון בקבוצה

סמדר דבורה