לקיחת אחראיות

לקיחת אחראיות

בתקופה האחרונה, אני חוויתי את מה שאנו קוראים לנו – אהבה נכזבת. התאהבתי במישהו, ואחרי זמן מה פגעתי בו מאד. ביקשתי סליחה וניקיתי, וביקשתי שוב סליחה, וזה לא עזר. הוא לא סלח לי, כך זה נראה (יש הטוענים שאני לא יכולה לפגוע באף אדם…לא ניכנס כרגע לרעיון זה, לטובת הסיפור בו נזרום עם הנרטיב הזה).

סבל וכאב הגיעו לחיי. סבל זה משהו שחוויתי לאורך חיי, ועליי להודות שכבר מספר שנים אני לא ממש חוויתי אותו. שנים בהעמקה פנימית הביאו איכות ושלווה. ממש לא רציתי את הסבל הזה. התנגדתי לו, ניסיתי להתחמק ממנו….ובכל אותו זמן ניקיתי הרבה מאד. חווית הייסורים לא עזבה. שוחחתי עם הילדה, הזכרתי לה שיש לה רשות ממני להרפות, ניקיתי עוד ולא עזר. הבורא בישל לי כאן את אחד השיעורים הנפלאים והמאתגרים של חיי עד היום.

עמדו בפניי שתי ברירות
האחת – להתערבב עם הסבל עוד ולאבד את עצמי לתוך הסיפור
השנייה – לקחת אחראיות.

אבל רגע, אני כל הזמן לוקחת אחראיות, לא? ובכן מסתבר שהמיינד מנכס לעצמו את הרעיון הזה גם. על פניו, ניקיתי כל הזמן, עם זאת למלמל במחשבה תודה תודה תודה, אני אוהבת אותך , הנני האני, ועוד הרבה מאד כלים נוספים אינו פותר אותי מלקחת אחראיות על מה שעובר בתוכי באותו רגע. בכאן ובעכשיו. אפשר להשתמש בכלי הניקוי כסוג של הימנעות מלהרגיש. למשל אם מישהו בחיי בסכנת חיים וזה מעלה בי פחד גדול במיוחד, אני אשטוף את ההכרה שלי בכלי הניקוי, וזה טוב. יחד עם זאת, חשוב להיפגש עם חווית הפחד. ובתוכה לעבוד עם כלי הניקוי. כלי הניקוי מאפשרים לי את המפגש עם הפחד באופן שהינו תומך ואוהב, כמו ליווי של מורה אל תחושת התופת.

לקיחת אחראיות מבקשת נוכחות למה שיש כעת.
כאשר אני מנקה, אני צוללת לתוך החוויה של מה שיש, לא נמנעת ממנה. אחרת איך הניקוי יוכל להתרחש?
אתם יכולים לתאר לעצמיכם שההימנעות שלי נבעה מכך שהכאב היה חזק במיוחד. וכמה טוב שזה קרה, מכיוון שככל שהכאב גדול יותר, כך עצמת פוטנציאל הסדק לזהות העצמית גדולה יותר.

עצרתי הכול וצללתי בלית ברירה, כך זה הרגיש אל החוויה הפיזית שלי , תוך כדי תפילות וכלי ניקוי, ומה שנגלה בפניי ועדיין , אין מילים לזה. שלווה אחרת נוכחת בימים אלה. חווית אחריות חדשה ורעננה התגלתה. חלק גדול של מי שחשבתי שאני כבר אינו איתי. הלב התרחב והשקט מעבר לכל הבנה נוכח. ומה שבעיקר מדויק הוא שיש תנודות ואני נעה עימם במפגש מלא. לא נצמדת לרצון הרוצה לשמר את השלווה…ממשיכה לנקות את כל מה שאני חווה ומרגישה. שום דבר לא נשמר. תוך כדי כתיבה זה מרגיש קצת כמו גאות ושפל ואני נעה בתוכו.

תודה ענקית לסירוב הרומנטי😊 באמת אחת המתנות היותר גדולות שקיבלתי
תודה לכלי הניקוי אשר מלווים בכל שלב את החזרה הביתה ומזמינים ומציפים את מה שצריך להתנקות, להראות.
תודה לאימא שבי שהייתה אמיצה מספיק כדי לקפוץ באנג’י
תודה לכם על המסע המופלא והמשותף

הערה- אם יש לכם שאלות או נושאים מסוימים הקשורים לתהליכי הניקוי עליהם הייתם רוצים עוד הבהרות, אשמח אם תכתבו אותם בשביל רעיונות לפוסטים נוספים.

אני מאד אוהבת אתכם…כייף גדול המרחב הזה.
סמדר דבורה

2 thoughts on “לקיחת אחראיות

  1. עמוק ויפהפה. ומה שלגמרי צמרר אותי – הדמיון בין מה שכתבת ובין כלי הניקוי מהחוברת – מזמור כ”ג מתהילים – “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי”. כמה אומץ צריך בשביל ללכת עם הילדה המפוחדת, יד ביד, ולהיישיר מבט למקור הכאב הכי גדול, לאזורים הכי אפלים. תודה שאת מעזה ללכת למקומות האלה ומשתפת אותנו. אולי בזכותך יום אחד גם אני אעז…

    1. אהובה,
      הדרך הטובה ביותר לאומץ זה לבקש עזרה מהבורא..זה מה שראיתי. אם אני מתקשה במשהו, אבקש ממנו/ה עזרה בניקוי של אותו נושא
      וגם עזרה לקרבה יותר עמוקה, אין אף פעם סירוב. :)))
      עוד משהו קטן, פחד נחווה ככזה עד שנפגשים אתו. ואז אין פחד!

Leave a Reply

Your email address will not be published.