אם אתם מתרגלים את ההו’אופונופונו באופן יומיומי, בבקשה נסו להימנע מציפיות. אנחנו, כבני האנוש, קשה לנו להימנע מכך. הם יופיעו מדי פעם, אבל אם תצליחו בכך, סביר להניח שתחוו ניסים רבים ומדהימים.
את הניסים הללו אי אפשר לצפות וגם לא להתרגל אליהם. אי אפשר לומר לבורא: אלוהים יקר, רואה? אני מנקה וכעת בבקשה עשה לי טובה והגשם את בקשתי.
לפני זמן רב הבנתי שאין לי מושג מה שמתרחש. האלוהות היא היחידה שיודעת: מה עליי לנקות ובאיזה תחומים בחיי אני צריכה לחזק או לבנות מחדש. שמתי לב שהבורא מראה לי באופן תמידי שדברים יכולים להיות הרבה יותר טובים ממה שאני יכולתי לדמין או לנחש.
באהבה אני קוראת לאותם ניסים לא צפויים – תופעות לוואי.
אני מנסה לנקות כמה שיותר. לאורך השנים הניקוי הפך להרגל טוב עבורי ואני מודה שאני לא יכולה בלעדיו. הילדה הפנימית שלי עוזרת לי ואומרת:” אימא!….חשוב שתנקי. בואי ונשחרר את זה”.
בהכרת תודה אני מקשיבה לעצה של הילדה שבי ועושה בהתאם, גם אם אני לא מבינה את התהליך בצורה לוגית. אני מניחה שעבור הקורא זה החלק הכי קשה, להרפות מהחלק הלוגי של התהליך, ולמרות זאת זה אפשרי. אם אני יכולתי להרפות מכך, גם אתם יכולים.
שמתי לב שבזמן הניקוי יש לי תוצאות לוואי מדהימות.
למשל עם הרכבת החשמלית בה אני נוסעת. היא אף פעם לא מאחרת, אין אף פעם פקקים והיא לא מתקלקלת. זה מה שקורה כעת.
בעבר זה היה שונה לחלוטין. הייתי מאחרת בשלוש או ארבע שעות בגלל תקלות. הרכבת הייתה באופן תמידי עם בעיות ברציף: לדוגמא עץ שנפל על המסילה והיו צריכים לפנות אותו. מה שהיה לוקח כשעה עד שעתיים. החשמל היה מפסיק והרכבת הייתה יכולה לעמוד באמצע שדה
הרבה זמן. היו כאלה שניסו להתאבד מתחת לגלגליה…..כמה פעמים לצערי.
הכל נעלם. לאט. בשקט.
לא ניסתית לפתור את הבעיות שחברת הרכבות חוותה. לא התלוננתי לאנשי הצוות. למה? מכיוון שאני הבעיה, או ליתר דיוק הזיכרונות שנמצאים בתוכי.
אני מנקה את עצמי ואף שוחחתי עם הרכבת. מהתנסותי, כאשר משוחחים עם חפצים דוממים הם תמיד מגיבים. אני משתמשת ביכולות העל חושיות שלי כדי לשמוע אותם.
למרבה הצער, הרכבת שלי מעולם לא אמרה מילה. ובכן, כנראה היא חשבה שאני לא מספיק נחמדה כדי שהיא תתייחס אלי (: או שהיא מהסוג השתקן.