וואי… הרבה זמן לא כתבתי פוסט לכם. התגעגעתי כבר.
אבל מה לעשות, הכתיבה היא דבר קפריזי. זה בא כשזה בא😊
חדשות בעולם הניקויים יש.
זוכרים ששיתפתי על אימא שלי העוברת לגור כאן קרוב אליי?
כבר 14 שנה שאני חיה בגליל המערבי וכל שבוע בערך הייתי נוסעת לבקר אותה באזור נתניה.
היא גרה בנורדיה, מושב ליד.
הייתה לי אנרגיה לעשות זאת. וגם הרבה זמן העדפתי את אימא רחוק.
היו לי שנים רבות בהם הקשר ביננו היה לא משהו.
הניקויים שינו את זה ובענק.
וזה לא שינויים שקרו מעכשיו לעכשיו.
אימא או אבא, זה וואחד נושא, וואחד זיכרון של עידנים.
והרי הקשר שלי אתה באמת עתיק יומין. להתבונן מפרספקטיבה של עשורים ולראות את האבולוציה הרגשית שלו, זה מסע בפני עצמו.
אז כמו כל ניקוי על נושא רציני כזה, הוא נפרש על פני שנים. הוא משנה את צורתו, השראה מראה עצמה ברגע, וכל פעם באופן אחר.
והנה הגיע הרגע שהתעייפתי. התעייפתי לנסוע כל כך רחוק לראות אותה. מה גם שבמקום בו היא גרה מאז הסגר לא נתנו לבן שלי, לאור קשת להיכנס. הוא בקושי ראה אותה השנה הזאת. וגם אני.
כרגע כדי להיכנס לשם אני צריכה לעבור יומיים לפני בדיקת קורונה.
אין לי מושג איך הנס הזה קרה, אבל גם אח שלי וגם היא פתאום ממש הסכימו ורצו שהיא תעבור קרוב אליי. ואני הפכתי למפיקה בפועל של כל המהלך.
חשבתי על זה בעצם שהכול התרחש בתוכי. שנים לא רציתי אותה קרוב….וברגע שזה השתנה, היא ברגע נמצאת לידי. ממש תנועה של התקרבות מהלב. ההולוגרמה של החיים בפשטותה.
עוד משהו שעולה כרגע וזה מרגיש שאימא שלי, בת 84, אני בת 52 כמעט….היא מתחילה חיים חדשים וגם אני בתוכי. זה גילום של פריחה פנימית ברזולוציה רחבה יותר דרך אימא שלי. משהו מעניין עבורי להגות בו.
יש הרבה דברים ופרטים לתפור. לוודא שכולם מרוצים, שכל התאריכים יושבים בול, הכספים המעורבים בעניין. בחיים שלי, אח שלי תמיד היה אחראי על הממון ואני על תשומת הלב. ופתאום הפכתי להיות אשת כספים, זאת שחותמת על החוזה….כן. היום זה קרה! חתמתי על חוזה המעבר של אימא שלי לכפר ורדים. הכול עבר חלק כמו שמנת מתוקה. והרגשתי את התבונה אלוהית בכל צעד שעשיתי.
שמתי לב שאני לא מסוגלת לפעול אם המערכת שלי מכווצת. ממש לא זזה. אני צריכה להמתין. לנקות, להתרווח בתחושה הכללית, להרגיש שכעת אפשר לנוע הלאה.
אימא שלי התקשרה אליי מספר פעמים וניסתה להאיץ עניינים עד שאמרתי לה, אימא, הקצב שלך לא נכון לי. אני מונחת בתנועה. אני לא קובעת אותה. כל הדבר קורה בזמנו. איכשהו זה עבר. היא בהתרגשויות שיא…להתחיל מחדש עבורה זה נפלא. היא אמרה לי שקשה לה לישון.
אז, מה בעצם אני כותבת כאן?
שהילדה הפנימית תמיד מתריעה על זיכרון. דרך כיווץ פיסי, דרך מתח כלשהו, דרך חוסר נוחות ועוד. ממש חשוב לעצור במצבים כאלה. לא לפעול בפזיזות כי צריך. לעצור. לקחת נשימה, לבקש סליחה. לבקש עזרה והנחייה. לדחות ביום יומיים אם צריך. לכבד את הילדה הפנימית אשר אומרת לנו שפעולה כרגע מגיעה מתוך זיכרון ולא מתוך השראה. יש כאן אזהרה לתוצאות מפוקפקות.
עכשיו יש מרקורי בנסיגה ועל פניו לחתום על חוזה היום, זה לא היה מומלץ. אבל מדהים שבכל זאת ההשראה הובילה להיום…והכל עבר חלק בצורה קסומה. אין חדש מתחת לשמש אבל מעל השמש…הכול חדש. הניקויים לוקחים אותנו מעל.
תודה לילדה הפנימית שלי שמנחה אותי למקצב נכון. תודה לאלוהות שמחזיקה את ידי באהבה הגדולה בדרכי החיים . תודה למודעות שבי אשר לוקחת אחראיות. תודה לתודעת העל אשר מנחה ומדריכה ומראה מבט רחב.
אני אוהבת אתכם מאד…
עוד 5 ימים יש בישראל סמינר יסודות 2 אונליין בפעם הראשונה!
אפשר עדיין להירשם!
כן ירבו
אני אוהבת אתכם מאד
תודה על כל הניקויים שלכם
סמדר דבורה