“הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם”
פרקי אבות ד’

ביום שני אני הולכת ללימודי קבלה. איכשהו הובלתי לדבר מאיזה קול פנימי. ובקבלה מדברים על תיקון שעוברים. לתיקון זה יש 125 מדרגות. כך גילה לנו בעל הסולם. אחד מגדולי המקובלים…
ובעוד אני בלימוד אני מבינה בעצם שדרך ניקוי העצמי דרך ההו’אופונופונו, אנחנו בעצם לחלוטין מטפסים כבר בסולם. בדרך אל התיקון. ועכשיו אני מקבלת מילים אחרות לדבר. נחמד מאד.
אז בשיעור האחרון הייתה שיחה על המשפט שכתבתי למעלה. ואפשר להסתכל עליו מכל מני זוויות. אני לקחתי את זה למקום של הניקויים, כהרגלי. והבנתי ממנו שהקנאה, התאווה והכבוד הם מתנות שנגלות לנו כדי שנוכל להיפגש עימם ודרך סליחה הבורא מוציא אותנו מהחוויה הזאת, מהעולם כפי שידוע ומוכר לנו. קיצר, התלהבתי מהפרשנות שעברה בי. והרגשתי ממש צורך לשתף אותה בקבוצה.
המתנתי, ובאיזה שלב, המנחה הסכים שאשתף. התחלתי לדבר על המילה עולם ומה אני מבינה מהמילה, והוא עצר אותי בחדות ואמר לי משהו כמו- אבל סמדר, הלכת רחוק עכשיו, אנחנו רק במילה קנאה….החוויה האנרגטית של סטירה הייתה כל כך חזקה עבורי. זה היה ממש מטלטל.
לא הבנתי איך הוא עוצר אותי באמצע פרץ ההשראה שהייתי בה, ודי מגמד את כל הדבר, ואפילו לא הספקתי להסביר את הרעיון הכולל. כמעט בכיתי שם האמת. ידעתי שמה שהמשפט הזה מדבר עליו, פשוט קורה לי בהמחשה , לייב באותו רגע. אבל באותו רגע לא התאים לי להיות חכמה יותר מדיי. אז שתקתי, וניקיתי. וניקיתי וניקיתי…:)
וכך עברו איזה יומיים ואני מהרהרת באותו אירוע. וממש רואה, איך השיתוף שלי היה מעורבב עם כבוד…וראיתי איך בעצם מה שעלה בי לגבי המשפט היה עבורי. לא לשיתוף.

אז למה בעצם אני כותבת את הסיפור כאן? מכיוון שאחרי מלא ניקויים קיבלתי בהירות שעכשיו לכל מה שעבר יש משמעות. עברתי דרך החוויה הזאת ואני יכולה לכתוב עליה לכם, עכשיו השיתוף רלוונטי. אחרי קיבלתי על הראש…קצת.
בעצם, כל פעם שאני חווה קנאה, תאווה וכבוד, אם אני מוכנה להסתכל על אותם חוויות כזיכרונות, וכן, זה לא פשוט. החוויות האלה יכולות לאכול אותנו מפנים. סוג של. לייצר הפרדה בין הכוחות הללו למי שאנו באמת, זה יכול להיות אתגר. אבל משתלם. זה מוציא אותנו מעולם זה, של הפרדה וקורבנות, אל משהו אחר לחלוטין.
מה שנתפס לא משהו, הופך ליהלומים

תודה תודה תודה
אני מאד אוהבת אתכם ומודה מאד על כל הניקויים שלכם
סמדר דבורה