תחנת האוטובוס

אחזור אל הנושא העוסק בשיחה עם חפצים דוממים

יום אחד בדרכי הביתה, חיכיתי לבעלי בתחנת האוטובוס. הייתה רוח קרה ומקפיאה. החלטתי לעמוד מתחת לגג של תחנת האוטובוס ולהתחבא מהרוח.

חזרתי בתוכי על כלי הניקוי המקודשים שלי. פתאום שמתי לב למבנה של תחנת האוטובוס עצמו. איך זה שכל יום אני עוברת כאן ולא הודיתי לו עד עכשיו?

מיד התחלתי לשוחח אתו. קודם בקשתי ממנו סליחה מכוון שלא שמתי לב אליו הרבה מאד זמן. ואז הודיתי לו על השרות שהוא נותן לאנשים: מגן עליהם מהגשם ומהרוח, תמיד מקדם בברכה את כולם ולא מסרב לאף אחד. ולסיום אמרתי לו שאני אוהבת אותו.

לא המתנתי לתגובה פשוט חזרתי בהכרה שלי את “אני אוהבת אותך”. זה היה בערב, לא היה לי מה לעשות .. לא מיהרתי לשום מקום. התגובה מיהרה להגיע. מאד הופתעתי ממנה. שמעתי את המשפט “אתה בן אדם!” המשכתי לנקות. וזה חזר כמה פעמים: “אתה בן אדם! אתה בן אדם!”

אין לי מושג מה התחנה ניסתה להגיד לי. רק למדתי שאפילו תחנת אוטובוס יכולה להיות מופתעת ממש כמו בני אדם. היא הייתה נפעמת ושמחה שמישהו בפעם הראשונה בעולם שוחח אתה.

כפי שהיו לן אומר, כל דבר הוא בעל זהות עצמית, עם תחושות והעדפות משלו. המצב הזה הראה לי שיש להם גם רגשות. היו לן גם אמר שכדאי שנשאל אותם לשמם. אני חושבת שבפעם הבאה כדאי שאציג את עצמי ונערוך הכרות כמו שצריך. חחח!

אני אוהבת אתכם!

Leave a Reply

Your email address will not be published.