השאלה החשובה ביותר

יקרות/ים,
יש לכם פניות לעוד? אם כן, המשכתי לכתוב

מהי השאלה החשובה ביותר עבורי כיום?

במשך שנים שמעתי את ד”ר היו לן שהשאלה החשובה ביותר היא – מי אני?

אני אחרי הרבה מאד שנים של תהליכים, חניכות וכו’ ודווקא השאלה הזאת עוררה בי התנגדות בהתחלה. יש דרך שאני בתוכה הרבה שנים הטוענת שהשאלה הזאת לא רלוונטית לכולם. לרוב האוכלוסייה כן. אבל לאחוז מסוים לא. אני שייכת לאותו אחוז . והאמנתי לזה. זה התנגש עם מערך אמנות ישן.
עכשיו לאחר שנים של ניקויים, אני מבינה שטעיתי.
מי אני? היא אכן השאלה החשובה ביותר. עבור כולם!
למה? אנסה להסביר זאת דרך דוגמאות.

לפעמים אני מקבלת טלפונים מאנשים אשר נמצאים בחוויית מצוקה.
מצוקה כלכלית, זוגית, מימוש פוטנציאל, קשיים במערכות היחסים עם בני משפחה ועוד.
ועד היום כל אותם אנשים לגמרי מאמינים שיש להם בעיה.
“אני לא מצליח להרוויח כסף כבר שנים”, “מערכת היחסים הזוגית שלי לא משמחת אותי. הבן זוג שלי הוא…” , “אני לא מגשימה את עצמי. אני תקועה, לא מוצלחת. החיים עוברים ותחלס עוד לא התחלתי לחיות אותם”
כל פעם שיש תלונה על החיים , מחשבות מהסוג הזה עולות ועוד הרבה אחרות.
מה בעצם אנו יכולים לראות כאן?

יש כאן הזדהות מוחלטת עם המחשבה. המחשבה הזאת היא אני.
וההזדהות היא כל כך עמוקה, שאין שום רווח בין מי שאני באמת לבין המחשבה.
הם אחד.
מה שאני הרבה פעמים רואה, זה שיש בלבול פנימי וחוסר הבנה למי שאנו.
אני אור אינסוף. אני ריק. נוצרתי בצלמו ודמותו. אינסוף פוטנציאל.
הסיפורים שיש לי על עצמי, הם הזיכרונות!

ואם נוכל לזכור זאת, להתעורר מהחלום הזה, נמצא את הדרך הביתה. אל מהותנו האמתית.
כאשר אני מתבלבלת עם עצמי וזה בהחלט קורה, בשלב מסוים אני מזכירה לעצמי – רגע , מי אני? הסיפור הזה שאת מספרת לעצמך ומשוכנעת שהוא האמת, הוא בסך הכל זיכרון. זה לא מי שאת. יש כאן הזדמנות לנקות אותו. לבקש סליחה. זה כל מה שנדרש כרגע. אין צורך ליצור כוונות למה את רוצה במקום….רק מה לא מתאים יותר בחיים שלך.
השאלה הזאת הפכה עבורי לחבל הצלה. היא מחזירה אותי הביתה אל עצמי.

האם אתם מתחברים לזה?

קרה לי שאמרו לי, “אבל סמדר, זה גורם לי להרגיש לא מחוברת כאשר אני חושבת על עצמי כריק. אני מאבדת קרקע”
הניסיון להיות מיד בריק, לשחק אותה במצב מודעות לא אמתי בחוויה, אכן גורם לאיבוד קשר לגוף. ולכן, השאלה עצמה תפקידה להזכיר לי בלבד שמי שאני חושבת שאני, זה לא אני. זה רק זיכרון. השאלה מאפשרת ליצור מרחק התבוננות ביני ובין המחשבות הרצות בתוכי. לאו דווקא לחוות את עצמי בתוך איזה מרחב שאין בו דבר. למרות שחוויה כזאת אכן יכולה להתרחש באופן אורגני בלי שאנחנו כופים אותה על עצמנו באופן מנטלי. המהלך נקודתי לחלוטין.

תודה לד”ר היו לן על הדגש בשאלה.
תודה על ההשראה המגיעה תמיד בזמנה
ותודה לכם על כל הניקויים שלכם
אני אוהבת אתכם
סמדר

Leave a Reply

Your email address will not be published.