קייט, כמו תמיד תספר על השימוש המעשי של ההו’אופונופונו עם ילדים…..

אימא שלי היא מורה בבית ספר יסודי. נאמר על אנשים כמוה:  מורה מאלוהים. וזוהי האמת.

לאימא שלי יש שלושה ילדים, אבל היא נהגה לומר שיש לה 33 ילדים ו 30 מהם הם תלמידיה. אני זוכרת את אימא שלי יושבת על הספה, קוראת ספרי תרגילים בערבים. ואנו הקפנו אותה, שלושתינו, ושיתפנו אותה בכל החוויות שעברו עלינו במהלך היום.

אני עדיין תוהה איך היא הסתדרה עם עשייה מרובה כל כך: להכין שיעורים, להקשיב לכל אחד מאיתנו, וגם להתייחס ברוך לתעלולי התבגרותנו.

הדבר המעניין היה שהיא יכלה לתת תשומת לב וזמן עם כל אחד מתלמידיה בכיתה. הבעיה של כל אחד מהם, הפכה לבעיה שלה. הילדים כמובן, אהבו את המורה שלהם והראו זאת ביכולת לימוד מקסימלית.

זאת היתה אימי שלימדה אותי שאין דבר כזה, ילדים של אנשים אחרים.

ואכן הבנתי זאת כאשר התחלתי לתרגל הו’אופונופונו. הבנתי שאנו מחוברים אחד לשני בחוטים בלתי נראים, ושאת כל מי שאנו פוגשים בדרך, זה לא במקרה. לפני כן, ניסיתי להמנע מלהתלונן על אנשים אחרים, אבל כעת הכל שונה.

לדוגמא, מישהי התלוננה לידי על הבעיות הבריאותיות של הילד שלה, והנה המילים שלא נאמרו בקול: “אני לא יכולה להתמודד עם זה! אני מרגישה שאת יכולה לעזור לי! אנחנו משפחה”. והתוכנה שאנו חולקים היא זהה!. אם אני שומעת על בעיה כלשהי, היא נוגעת לי, קודם כל!

רק לפני שנתיים, רופא איבחן את החברה שלי ואת ביתה עם מחלת לב קשה. סופי בת ה-10 עסקה בספורט באותו זמן. היו לה הרבה מדליות. ופתאם, באפריל של אותה שנה, נאסר עליה לעסוק בפעילות ספורטיבית פשוטה. לא אגיד דבר אם אומר שכולם היו מתוסכלים.  ההורים שלה היו מיואשים.

האימא של הילדה הספורטיבית ואנכי התחלנו לעשות הו’אופונופונו.

ניקינו את עצמינו, לא רק מהמחלה, אלא גם מכל התחושות והרגשות שהופעלו כתוצאה ממנה.

אחרי ארבעה חודשים, לא רק שהוסרה ההבחנה למחלת לב מסופי, אלא גם מאימא! כל כך שמחנו!

סופי קיבלה מדליה נוספת בספטמבר! מזל טוב לכולנו!

אנחנו משפחה!