כל כך פחדתי לספר על ההו’אופונופונו לבן שלי. לא באמת ידעתי למה. כמובן שהתכנות לחשו לי אפשרויות- הסברים. אבל לא התכוונתי ללכת שולל אחר אותם תכנות וניקיתי. ניקיתי ושחררתי ציפיות מכל התרחישים האפשריים לשיחתנו.
קיבלתי חדשות רעות על החמרה פתאומית בבריאות של הסבתא שלי. סיפרתי לבן שלי על כך וביקשתי ממנו שיגיד “אני אוהב אותך, סבתא” הרבה פעמים בהכרה שלו. ללא שאלות, הבן שלי הסכים לכך ומיד החל לומר את המשפטים הקסומים האלה בקול רם.
השיח שהתנהל בתוך הראש שלי היה: “למה הוא לא שואל שאלות? למה? כיצד זה יעזור? בדרך כלל הוא מאד סקרן!”
ההכרה המודעת שלי דוחפת אותי לעתים קרובות להבין דברים, לנתח אותם. באותו זמן חוויתי רק את זה. במקום לבטוח ולשמוח עם מה שיש, שאלתי לבסוף:
אלברט, אתה יודע מדוע נחוץ לומר “אני אוהב אותך, סבתא?”
כן, אימא.
הייתי חנוקה מהתרגשות.
תאמר לי, למה זה נחוץ?
ובכן, כיצד זה יכול להיות יותר טוב….אם אני אומר “אני אוהב אותך, סבתא שלי”, סבתא שלי מקבלת אנרגיה טובה וחיובית שמרפאת אותה.
אהה…הבנתי שהפחד שלי התנפץ לאלפי רסיסים. הוא אמר לי שחשבתי שאני נותנת לו.
כעת, כשאני מדברת על ניקוי עם בני, הוא מקבל את המידע בקלות , כמו מי שתמיד ידע על כך.