מדוע המטרה המרכזית של זהות העצמי דרך הו’אופונופופונו היא לחזור אל נקודת האפס?

כאשר אנו חוזרים לנקודת האפס, האלוהות יכולה לחלחל דרכינו אל חיינו ולאפשר גוף מושלם , מערכות יחסים מושלמות, רעיונות מושלמים, עבודה מושלמת, בית מושלם…חוויית השלמות אפשרית. במצב הזה האלוהות מנהלת את ההכרה שלנו בניגוד לזיכרונות המנהלים אותה. כאשר הזיכרונות מנהלים את ההכרה, הזיכרונות מרחיקים אותנו מהאלוהות, ובכך מונעים מאתנו הגשמה דרך השראה.
בכדי לתקן את ההתרחקות הזאת מהריק, עלינו לעבור תהליך של חרטה, סליחה והתמרה. אנחנו אומרים לאלוהות – את יודעת מה אני צריך עבורי, ואני מצטערת על מה שמתקיים בי אשר מביא לי את ההתנסויות הללו (כל נושא שהוא), אני מבקשת סליחה על הקיום שלהם בתוכי.
האלוהות יודעת מתי הזמן הנכון לניקוי. אנחנו לא יודעים את התזמון של הניקוי. אנחנו לא מבינים את ההשלכות של הניקוי עצמו עלינו ועל אחרים.
ולכן בניקוי אנחנו מאפשרים לאלוהות לעשות את ההחלטות הללו.
“בבקשה בטל את כל הזיכרונות המתקיימים בתוכי, אני אוהבת אותך”

בכל כלי ניקוי שאתם מכירים האיכות של סליחה מתקיימת, או מגולמת.
לא משנה עם כמה כלים אתם עובדים.
העיקרון דומה.

האם מה שכתבתי הופך את הנושא ליותר ברור?

אני אוהבת אתכם
ואשמח לשמוע את ההתנסויות שלכם עם הניקויים
האם יש העמקה של תקשורת עם האלוהי בכם?
האם יש העמקה של תקשורת עם הילדה הפנימית?
בקרוב אכתוב עוד על הקשר עם הילד הפנימי

תודה על היותכם
סמדר דבורה